על כתיבת פנטזיה לא מערבית

סיימתי לקרוא את טרילוגיית Winternight של קתרין ארדן. מניח שרובכם לא מכירים את השם, ארדן היא אחד השמות ה-Up and coming במצעדי מכירות הפנטזיה מזה מספר שנים, ולצערי הספרים שלה עדיין לא תורגמו לעברית. מה שמיוחד בכתיבה שלה הוא שהיא חלק מזרם שלא עושה שימוש בחומרי גלם קלאסיים, אלא מחפש השראה ממיתולוגיות אחרות. במקרה שלה, המיתולוגיה הסלאבית, המוכרת למי שמשפחתו מגיעה מחבר העמים היטב.

במוקד העלילה של סדרת Winternight, עומדת נערה כפרית במחוז ברוסיה של ימי הביניים. רוסיה של התקופה היא שורה של נסיכויות המנהלות קשרי גומלין וכפופות לנסיכות במוסקבה. הנצרות מנסה לטעת אחיזה באזורים הכפריים, ועולם האגדה הסלאבי מנהל מלחמת הישרדות מול הדת. גיבורת הסיפור מגלה את עולם האגדות, ומוצאת כי יש לה בו תפקיד מפתיע במיוחד. העלילה משלבת דמויות מיתיות כדומובוני, רוסלקות, צ’רטות ושאר מיני רוחות ושדים מהמיתולוגיה הסלאבית. זה בעצם ספר פנטזיה על דד מורוז וסינגורצ’קה, גיבורי הנובי גוד.

רוב הכתיבה הפנטסטית שאני קראתי בחיי נשענה על המיתולוגיות המערביות המרכזיות – היוונית, הנורדית או הבריטית. את עולמות הפנטזיה מאכלסים עלפים, דרקונים, הוביטים, גמדים, פיות וכן הלאה. זה לא מפתיע, שכן רוב מה שקראתי בחיי היה ספרות מערבית. מיצירות קלאסיות כשר הטבעות, ועד לספרות מודרנית יותר כמו ניל גיימן. לא פעם הרגשתי כי נוצרו מעין גבולות גזרה מחייבים במסגרתם רוב ספרות הפנטזיה מתקיימת והיא מכילה את אותן קונבנציות של קסם ואגדה. אבל גבולות נועדו שישברו אותם וישחקו איתם, כי אחרת איפה הכיף? הפעם הראשונה שקראתי פנטזיה שלא נשענה על עולמות התוכן המערביים הייתה בסדרת “רצון הנודד” של מרגרט וייס וטרייסי היקמן, מעין פנטזיה המבוססת על המיתולוגיה הערבית/איסלאמית, כמו שאמריקאים תופסים אותה – ג’ינים, בדווים מסתוריים וכו’.

בשנים האחרונות הולכת ועולה כתיבה פנטסטית המבוססת על מסורות חדשות. למשל, “ילדי הדם והעצם” של טומי אדמייה, הנשענת על סיפורי עם מערב אפריקאיים. בקינדל מחכה לי The Poppy War של R.F Kuang העוקב אחר אימפריה סינית אפלה. הנובלה The Terracotta Bride של זן צ’ו, היא אחת המיוחדות שקראתי בשנים האחרונות וגם היא שואבת השראה מהמיתוסים הסיניים. אגב, קתרין ארדן היא לא הכותבת היחידה שנשענת על מיתולוגיה סלאבית, אליה מצטרפת נעמי נוביק שזכתה בשלל פרסים על ספרה “עקורה”, וכעת הוציאה ספר חדש בשם “Spinning Silver”. בראיונות עם אותם סופרים הם מתארים איך בשנים הפורמטיביות של חייהם שמעו על אגדות ומעשיות הנוגעות לתרבות מהם הגיעו. אלו היוו את חומרי הגלם שלהם, והיו להשראה לכתיבה שלהם. זה מרענן, זה מרגש ועבורי כיוצר זה שב ומזכיר את האמת הפשוטה שאם אתה רוצה ליצור משהו אותנטי אה חייב להתחבר לחוויות אמיתיות בחייך, בין אם אלו חוויות רגשיות, ובין אם אלו אלמנטים של התרבות שאתה חלק ממנה.

Games Will Change The Middle East

For most Israelis, the BDS effort against Israel is mainly reflected in the well-publicized fight against concerts of well-known musicians in Israel. Famous musicians are afraid to come to Israel for fear of ostracism and attacks by supporters of BDS. But boycotting Israel is not limited just to the culture industry. An American game designer recently refused to come and give a lecture in Israel and to participate in an exhibition about empathy and games, which was part of a major conference here in Israel.

There is a cliché in the game industry that games can save the world. I believe in all my heart that this is true. The deep emotional experience games deliver produces an opportunity to discover something which is beyond the everyday. Through games we meet other people, encounter ethical dilemmas we’ve been avoiding and deal with new realities, either imagined or corresponding with the actual world. This allows game designers to engage the players in a variety of serious issues which they, in turn, can engage with and learn about.

You can find games about a variety of serious issues – survival of refugees after a war, games about assisting the weak, games that teach about poverty, games that teach survival after a tsunami. Recently, even violent war games produce more and more scenarios in which the player fails if she does not help innocent civilians. These are all examples indicating how to combine knowledge, learning, values ​​and meaningful experience within gameplay, and through it to offer a way to change society and educate masses of players.

Recently, the Israeli Digital Game Industry Association (known as GameIS) held a survey with the College of Management which showed that 56% of Israelis over the age of 18 play games regularly. This impressive figure proves that games are among the most popular forms of entertainment in Israel. Not to engage in social change through them is a sure miss. Playing a game is a social experience: the experience of meeting. talking about games, competing with friends – these are social activities which are popular with many Israelis. Already here in Israel some have quite successfully began to harness games for social and political change. For example, Games for Peace, founded by Uri Mishol, aims to bring together youth and children of Arab and Jewish communities through game play, thus creating an informal and surprising meeting.

BDS against the Israeli digital game industry is not only harmful to the Israeli economy, but mostly harmful to the hope that the Middle East can be a different place. The world is changing through games, the buds of it are already present. Harm an industry which is so positive and optimistic as the digital games industry, and you will get a boomerang effect. You’ll hurt the future possibility of Israel and Palestine to live side by side. BDS is blindly hitting all who live and are affected by Israeli-Palestinian politics. BDS on the games industry means severe damage to the efforts to educate and promote values of understanding, and to the common good of all people who live here, who are eager for a better future and a different reality.

Interview with me & Itamar about V15 – Victory 2015

During the past weeks the Likud decided I’m their enemy and have started a full flanked attack on Itamar and myself. Here is an interview we gave to Yediot Achronot’s journalist, Yehuda Shochat.I love the photo, and really enjoyed reading the article.

Hope you’ll enjoy it as well.

http://www.ynetnews.com/articles/0,7340,L-4622380,00.html

Nimrod Dweck, left, and Itamar Weizman (Photo: Shaul Golan)
Nimrod Dweck, left, and Itamar Weizman (Photo: Shaul Golan)