כמה מחשבות על הבחירות האפשריות הבאות

אם הולכים לבחירות, וכנראה שהולכים לבחירות, אז הנה כמה דברים ששווה לחשוב עליהם. סליחה על ה-Rant, אחרי 7 שנים של מעורבות פוליטית ללא הפסקה, נמאס לי להחזיק את הראש מול המסך ביאוש.

א. למי להצביע?
אנחנו בתקופה של קריסת מערכות. העולם מתחמם וכוחות רבים עושים שימוש לרעה בטכנולוגיה כדי לשלוט דרך הסתה לטובת האינטרסים שלהם ולא של הכלל. בשורה התחתונה מול כל האתגרים – אנחנו צריכים ממשלה שיודעת לפשר, לתווך ולמצוא את הפתרון המוסכם, הסביר ביותר נוכח האתגרים. אגב, זו המהות של הפוליטיקה הישראלית. זה לא משחק סכום אפס אמריקאי. יהיה צריך לשים פתק למי שאתם חושבים שיכול יהיה להרכיב את הממשלה שתייצג כמה שיותר את הקבוצות השונות ותפשר בינן. ממשלה שלא יהיו בה חרדים, ערבים, דתיים וחילונים – היא עוד סקטוריאליזם מאוס. אני רוצה ראש ממשלה, ואיתו ממשלה, שבחרו בגלל האתגר במחבר. לא מהפה לחוץ, אלא באמת בחרו בזה.

ב. תקווה
הפוליטיקה של “בואו נחסל את היריב” חייבת להיפסק. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עוד מערכה שנשענת על ההנחה שאם נדפוק קבוצה כזו או אחרת יהיה בסדר. הסיבוב האנטי-חרדי שהיה בבחירות האחרונות היה בדיחה מסויטת גרועה. כמו שהסיבוב האנטי-ערבי היה בדיחה מסויטת וגרועה. התקווה היחידה שיכולה להיות כאן, היא התקווה שטמונה במאבק למען הסכמה חדשה בין הקבוצות בחברה. אנחנו צריכים להסכים שאנחנו לוקחים את השלטון ממי שלא רוצה את זה, שוברים את הכללים הישנים, ואז הממשלה שתקום, תעשה הכול, אבל הכול, כדי לנסח מחדש את כללי המשחק. היום יש לנו ממשלה שעובדת בשביל מעט, שהחברים בה מגבים את המושחתים, שמוותרים על ציבורים שלמים בשביל מיעוט. אנחנו לא רוצים את זה.
מבחינתי, תקווה היא האפשרות המדומיינת שאנחנו רוצים בקיומה, אז בואו נדמיין אפשרות של הסכמה חדשה ובואו נעשה הכול כדי לדרוש מהפוליטיקאים שלנו את זה. יש מספיק פרגמטיזם במערכת שאפשר לעבוד איתו.

ג. חילונים, דתיים, חרדים וערבים – הקסם של הפוליטיקה הישראלית הוא בזה שבשורה התחתונה היא כופה שיתוף פעולה בין הקבוצות השונות. כל עוד החילונים יכלו לעשות בריתות אד-הוק עם קבוצה אחת, גג שתיים בלחץ, הם עשו ממשלה. פעם חילונים מימין ופעם חילונים משמאל הובילו, אבל הבריתות משנה תמיד היו עם דתיים וחרדים. אנחנו במצב פוליטי מהמם בו צריך להבין שצריך גם את החרדים וגם את הערבים וגם את הדתיים. מי שלא מבין את זה, לא מבין את המדינה הזו. זה נכון בפוליטיקה, כמו שזה נכון בכלכלה, כמו שזה נכון בחינוך.

ד. אחוזי הצבעה.
אלו יהיו בחירות שלישיות בתקופה קצרה מאוד. הצפי הוא לירידה באחוזי ההצבעה. גם בבחירות הקודמות היה צפי כזה והיה גוועאלד משוגע כנגד. אבל גוועאלד הוא לא פתרון. הפתרון הוא בעבודה שיטתית, מאורגנת, של לסמן בתים, לסמן תומכים ולשלוף אותם מהבית. עשינו את זה ב-2015. כשזה עובד, זה עובד פצצה. צריך לעשות את זה שוב. יש מתודולוגיה לזה, אפשר ללמוד את זה מהר ולשכפל. רק צריך אנשים מחויבים ומשאבים.

זהו. בואו נעשה משהו בלתי נשכח ונתקן את זה.

פייסבוק, חטיפת השיח הציבורי והצעד הנכון

בשנים האחרונות, ככל שהפעילות החברתית שלי הלכה והתעצמה, יותר ויותר יוזרים פיקטיביים הופיעו לי בפיד. לצידם, מודעות ממומנות מטעם גופים עלומים. אזרחים למען אבי גבאי, יאיר לפיד כל האמת, השמאל משקר לכם. כל פעם מודעה מצד אחר של המפה הפוליטית. בתור משתמש דיגיטלי מיומן, יכולתי ממש לראות איך חצאי אמיתות ושקרים שמפרסמים עמודים פיקטיביים, הופכים לתעמולה בוטה אצל אנשים רגילים, שלא יודעים לסנן מידע שקרי מאמיתי.

מוטרד מהנושא, כתבתי על כך מאמר ל-YNET, תחת הכותרת שוטפים לכם את המוח בפיד בדרך לבחירות. בד-בבד החלו להופיע יותר ויותר תחקירים על בוטים ומשתמשים סופר פופולריים ברשת, רשתות בטוויטר וכו’. השמועות אומרות שמפלגת השלטון מפעילה צבא של יוזרים מזויפים מחברה בלונדון, ואבי גבאי נתפס מפעיל חברות שייצרו פייק ניוז כלפי המתחרים הפוליטיים שלו. הרגשת שמשהו זז. במקביל, בכל פגישה שהייתי בה, שאלו אותי על קיימברידג’ אנליטיקה, החברה שעבדה עם טראמפ בבחירות, והאם יש ממש בטענות שלהם לתיאוריה פסיכולוגית מורכבת המנתחת אישיות. נאמן לעצמי, הלכתי לפסיכולוגים חברתיים-פוליטיים מובילים, מומחים במבחני אישיות, ובדקתי אם יש אמת בדברים. התשובה היא שככל הנראה שהתיאוריות לא עובדות באמת שכן הן מייצרות תמונה כללית מאוד וחלקית, אבל שחברות רבות מייצרות מידע מפולח ברמה גבוהה מאוד. השילוב המסוכן הזה של פייק ניוז ויכולות טירגוט, מאפשר לפגום בהליך הדמוקרטי.

כבר עתה עלות רכישת הידע הפוליטי אצל הבוחר היא גבוהה מאוד. לפי פרופ’ איליה סומין, הבורות הפוליטית אצל המצביע הממוצע גבוהה , ועלות רכישת ידע פוליטי שהוא מורכב מיסודו, יקרה. כדי לשלוט בכל הנהלים, תקנות, אילוצים, פשרות, שיחות, מו”מ מתקיים וידע כללי, אדם צריך להשקיע זמן רב. את הבורות הזו מנצלים תועמלנים, קמפיינרים פוליטיים ואחרים שמנסים למנוע מהיחיד לצבור ידע פוליטי, או להנגיש לו עובדות שקריות וחצאי-אמיתות. גופים כמו המשרוקית למשל מנסים להיאבק בכך. אבל הפתרון האמיתי נמצא אצל פייסבוק שחלק מהאחריות החברתית שלה הוא לא רק למנוע הפצת מידע שקרי אלא להנגיש מידע נכון. השבוע הודיע הרשת שתמנע הפצת מידע שקרי ותדרוש הזדהות לפני הפצת מידע פוליטי מהגוף המפרסם ברמת האחראי הוודאי. בארה”ב הם דורשים צילום תעודות לאמת זהות. יש לקוות שרמה כזו של דרישה תתקיים גם בישראל. אולי כך נמנע את חטיפת השיח. השלב הבא שצריך לדרוש – הפצת מידע מאומת בלבד. יש שלל כלי חוכמת המונים לעשות זאת. רק צריך להרים אותם.

My speech today at the caucus to resolve the Israeli-Arab conflict

נמרוד דוויק באירוע השדולה לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי

Today, 14.12.2015,I participated in the event of the caucus to resolve the Israeli-Arab conflict. The event was organized by MK Hilik Bar and Darkenu, the movement I founded with friends. It was exciting, a lot of MKs from various parties – Shas, the Zionist camp, Meretz, Kulanu – attended, gave speeches and supported the event and the overall cause. Here is my speech:

“Thanks to everyone for coming. There is a very special meaning that there is an event in which representatives from the Legislative join ordinary citizens, in order to hold a meaningful discussion about the future. Our statement is a statement full of hope. As a citizen, I wonder about the future because I am an optimist. As human beings, I believe that this is our nature. In the choice between melancholy and hope, our nation, chose the hope. It is in our anthem, our prayers, the education system and the youth movements. I think all of us here believe that things can always be better, and it’s up to us. We trust one another to reach an understanding, and as a citizen I trust the elected representatives to offer a way for a better future. Voting and for this elected officials or another other is a moral choice which reflects a certain way for a certain future.

We are meeting here under the title “Just Power Or Also A Policy”. The title reflects that by the usage of force, which is a legitimate means of achieving goals, there should also be a policy. The policy should be led according to certain moral choices. The policy should reflect them. Both the executive and legislative establishments lead these choices. My expectation as a citizen is to hear from the elected representatives a plan, to hear there is hope and direction. I want a plan that will help me in my life, help me to imagine the life of my generation, the next generation and the generation afterwards in the light of hope. Unfortunately I am disappointed. Again and again we are told nothing could be done, everything will be the same. The dialogue is aimed at the present, to life itself. This is a defeatist discourse that keeps me away from my most basic right as a citizen – the right to believe that life will be better here. If I do not get this right, there’s no point in anything. If I do not hear that there is hope, that there is a plan, that there is a future, I will despair.

We, the citizen, are paying a very heavy price due to the pessimistic discourse. We pay it by blood, we pay it with lack of hope. Young people examine Berlin, a relocation and hope for an exit that will take you abroad is everywhere. A feeling that I am, as a young man, unable to actualize myself. When there is no hope, you do not trust your fellow citizens. The social capital erodes. The other becomes an enemy. We are after Hanukkah and throughout Israel there were events dealing with racism, internal violence and hatred. It is the price of hopelessness. Everyone is looking to blame someone. Everyone is looking for the scapegoat on duty. Friends, we have to fight it, it kills us. the way to give a fight starts by placing a policy, by placing a vision and reinforcing the belief that all the people here want that thing will be better.

This caucus is a caucus to resolve the Arab-Israeli conflict. Too many times I got into discussions about the future and heard the same answers. The Arabs are the same Arabs and the sea is the same sea. The way to solve the conflict goes first of through the Israelis. We Israelis can not move in the passive defeatist policy that is named “the conflict management approach”. It’s not who we are. When did we, the people of Israel, were known for waiting and waiting? The current policy says that what has been has always bee, and whatever there is is what we have – is not the ethos of our society. The is not what we build our national home upon. Initiative, program, policy and great faith in ourselves, This is our way as Israelis. We know that we can defeat any challenge before us. We know that our country is powerful and strong. A proud country. We are optimistic people who are capable of great deeds. We will change our discourse. We’ll talk about how we manage the resolution, not the conflict. We will talk how we will do so externally and internally. This is a discourse of hope that this is who we are, this is our way. Thank you.”