עמוד 1

הנער והזקן

את הזקן כולם כיבדו, ובה במידה ייחלו שלעולם לא יבוא לביתם בנסיבות מקצועיות. הזקן ליווה את נשמות המתים בדרכן האחרונה ולימד אותן לאן הן צריכות ללכת. הוא דיבר ישירות אל הנשמה והדריך אותה. לא היה בתהליך הזה משום פרדה, בני משפחה לא יכלו להצטרף ולומר שלום. הזקן שחרר את הנשמה מהגוף, הרגיש מתי היא עומדת לעזוב את העולם וניסה להגיע אליה בטרם תצא לדרכה. היו עוד כמוהו, ובכל מקום שבו שהו התקבלו בחשד. משמעות אחת הייתה לבואם: שמשהו רע עומד לקרות, שבקרוב מאוד ימות מישהו ואבל ישרור בבית.

אנשים אלה נקראו משחררים.

כשהיה העצב מגיע לבקר, כשהחלו הקשישים לדמדם בין החיים למוות, כשהחולים הסופניים נאנקו מכאבים וחסרי המזל נפגעי התאונות הקשות גססו לאיטם – ברגעים אלה ביקשו כולם את הזקן; ביקשו שיסתגר בחדר עם הנוטים למות, וילחש באוזנם מילים מנחמות, ידריך את נשמתם. אם מת אדם קודם שקראו למשחרר, היה הזקן בא מטעם עצמו, עורך את טקס השחרור והולך. כשבא תמיד הסתיים העניין במוות. אם בא והנוכחים לא היו מוכנים לכך – ופעמים רבות כך היה – היה מעורר תגובות של בהלה וכעס, והמפגשים לא היו נעימים – לא לזקן, לא לאבלים לעתיד ולא להולכים לעולמם.

היכולת לחוש את המוות הבדילה משחררים מאנשים רגילים, ובמקרים רבים אף גרמה לבידודם. בכל חבל ארץ אפשר היה למצוא משחרר בודד. התושבים רחשו למשחררים כבוד רב, אך גם שמרו מהם מרחק. העניקו להם את הכבוד הראוי, ובו בזמן שנאו אותם ואת נוכחותם. המשחרר נחשב למבשר רעות. תרמו לכך בגדיו השחורים המסורתיים, האופייניים למשחררים. הורים נהגו לספר לילדיהם סיפורי אימה על אודותיו: “אם לא תהיו ילדים טובים יבוא אליכם המשחרר בלילה.”

Leave a Reply