עמוד 2

לפני שנרדמו שכבו הילדים במיטותיהם בחושך וראו את דמותו בצללי חדרם.

הכול הבינו שהוא חלק ממרקם החיים, ועם זאת העדיפו לשמור ממנו מרחק. מעולם לא הזמינו אותו לקפה או לתה, ורק מעטים דרשו בשלומו. העוברים על פניו ברחוב היה ממלמלים בנימוס מילות ברכה וממהרים לדרכם. עם השנים התרחק הזקן מחיי הקהילה. הוא גר בבית קטן בקצה העיירה, בית שעבר ממשחרר אחד למשנהו. הוא היה זר, לא יליד המקום, רצוי ולא רצוי, תזכורת מרה לסופיות החיים.

כמו כל הנערים פחד גם הנער מהזקן. הוא וחבריו היו צוחקים עליו. מבטו העייף נראה להם עוין, והליכתו האיטית דמתה בעיניהם להליכתו של מפלץ – והם היו מחקים אותה. “מר מוות”, “הקוצר”, “המחסל”, היו לוחשים מאחורי גבו. לא פעם היו מרגלים אחריו, צופים על ביתו. הנערים התחרו ביניהם מי יעז להתקרב לביתו, וכשעשו זאת הרגישו אמיצים, כאילו הביטו במוות ויכלו לו. מעשים אלו נעשו הרחק מעיני המבוגרים, הנערים חששו מחרון אפם. הם ידעו שבעיני המבוגרים הזקן הוא אדם שיש לשמור ממנו מרחק, וחלילה להם לעורר את חמתו. בכל פעם שצעקו לזקן, רצו לספר לבנות. “התקרבנו לבית של הזקן!” היו מכריזים בחזה נפוח מגאווה, מנסים להרשים אותן.

גם הנער לא פעם הכריז, “אני קראתי לו ראשון!” גאה כל כך באומץ ליבו ושמח על ההזדמנות להתרברב בפניהן.

Leave a Reply