עמוד 4

הנערות צחקקו בעצבנות למראה חברתן החיוורת. היא חששה שיקרה אסון, והכול באשמתה. ככל שהתקרב הנער לביתו של הזקן גבר החשש והיה לאֵימה גדולה.

תחילה הלכו הנערים בשיירה ממש אחרי הנער, אך ככל שהתקרב לבית הזקן הקפידו להתרחק ממנו. כשהגיע לבית מצאו מסתור להשקיף ממנו. הבית היה מוקף גדר לבנה מתקלפת. גינה הקיפה את הבית וגדלה פרא, עשירה בפרחים ובעשבי בר.

מחשבותיו של הנער נסבו על האומץ שעליו לגייס כדי לא להימלט מהמקום. בינו לבין עצמו תהה אם יוכל לעמוד במשימה. הוא פתח את השער החורק, הביט סביב וראה שהוא לבד. חבריו נמלטו למחבוא. כעת הבין שאין לו עוד דרך חזרה. אם יתחרט – לעד ייחשב לפחדן, לנצח ילעגו לו חבריו.

בצעדים איטיים פסע בשביל האבנים שהוביל אל מרפסת הבית. בכל צעד נשרה ממנו עוד פיסת ביטחון, וסחרחורת החלה לשבש את ראייתו. הצבע נעלם מפניו, וזיעה זלגה על מצחו ובמורד גבו. אימה משתקת איימה ללפות את גפיו, והוא נאבק בה והמשיך לצעוד אל הדלת, אך ככל שהתקרב למרפסת גברה בו תחושת המחנק. הוא טיפס במדרגות הקטנות, וליבו פעם בעוצמה כה רבה עד שנדמה לו שהוא שומע את פעימותיו המהירות. רוח נשבה מן הים, אך לא היה בה כדי לשפר את הרגשתו. הוא עצר, נשם כמה נשימות עמוקות וניסה להירגע. הוא נעמד מול הדלת והרים את ידו לאט לנקוש עליה, אך את ראשו לא הצליח להרים. הוא הביט ברצפה מלא חשש, ואז נקש כמה פעמים על הדלת ולחש לעצמו, "בבקשה שלא יהיה בבית, בבקשה שלא יהיה בבית."