עמוד 5

הוא חשב לברוח מייד לאחר הדפיקה הראשונה, אך החליט שלא, זה לא רעיון טוב, מוטב שיספור בליבו עד שלושים בטרם יסתובב וילך. הזמן עבר לאט. הוא ידע שעליו להמתין, שזה הדבר האמיץ לעשות. היה מודע יותר ויותר לנשימותיו. זיעה זלגה על מצחו ועל גבו, בגדיו נצמדו לגופו, וידיו רעדו. כשהגיע לעשרים נפתחה הדלת לאיטה, בעשרים וחמש עצם את עיניו והעולם השתתק ונעלם, ובעשרים ושמונה טפחה יד על כתפו. הוא קפא במקומו ונשימתו נעתקה.

הוא פקח את עיניו, והעולם שב והופיע בבהירות. משב רוח מהים בידר את שערו. הוא הרים את מבטו ושם לב שדלת הבית פשוטה וחומה, ומשקופה הלבן מתקלף. ליד הדלת ניצב ארגז עץ נמוך. הארגז היה ריק, ועל הרצפה שלרגליו היה פרוש שטיח כניסה חום ועליו המילים “ברוכים הבאים” באותיות אדומות. בצד הדלת ניצב פעמון חשמלי קטן.

“אולי הייתי צריך לצלצל,” חשב לעצמו, אך מגע היד על כתפו וחיוך רחב על פניו של הזקן גירשו מחשבה זו מראשו. הזקן קרא, “הו, יש לי מבקר!”

לימים יזכור את הרגע הזה כרגע הנורא אך גם הנפלא ביותר בחייו, הרגע ששינה אותם מקצה לקצה. אבל עכשיו היה בטוח שהוא עומד למות. ליבו פעם בחוזקה, והוא חש שרגליו כבדות. מרחוק נשמעו קריאות “לא!” מבועתות.

חבריו נמלטו, נטשו אותו.

עיניו של הזקן בחנו אותו. הנער הביט היישר לתוכן והופתע למצוא בהן רוך וזיק של הומור. לרגע תהה אם עליו להתנער מידו של הזקן ולברוח, אך במקום זאת אמר את הדבר הראשון שעבר בראשו, “התערבתי עם החברים שלי שאדפוק לך בדלת ולא אברח, אז סליחה. אבל אני גם ממש צריך לשירותים, אפשר להשתמש בשלך?”

Leave a Reply