בניית עולמות, שני הקבועים ושומרי הגינה כמקרי בוחן

ראשית, אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון שלי שנותנים רוח גבית ליצירה שלי. זה לא מובן מאליו וסדרה כמו שומרי הגינה או הספר שלי – שני הקבועים – לא היו באים לעולם בלי התמיכה שלכם.

אחד ה-Passions הגדולים שלי בכתיבה הוא יצירת עולמות. תמיד אהבתי את זה. אני מצייר מפות להנאתי, לא בהצלחה יתרה, ובתור ילד אהבתי לדמיין מדינות, ממלכות, תרבויות והיסטוריות. בניית עולמות היא מיומנות מורכבת, הדורשת ממך דמיון רב של האפשרי. יש שאלות של הצד הטכני/פיסי של העולם – גיאולוגיה, גיאוגרפיה, מזג אוויר ועוד. ויש שאלות סוציולוגיות כמו התפתחות היסטורית, תרבויות, איך הצד הפיסי של העולם משפיע על אלו ועוד. קיימות שלל גישות לכתיבת עולמות. כל סופר ניגש לנושא מזווית אחרת. אני אנסה לסקור כמה גישות בפוסט הזה, ולפרט קצת על האופן בו אני ניגשתי לנושא בשתי היצירות האחרונות שלי – שני הקבועים ושומרי הגינה. ספר פנטזיה, וסדרה לילדים. כל אחת מהן דרשה הסתכלות אחרת, ואודה שהייתי צריך קצת הנחיה, לפחות בצד של סדרת הילדים.


אורסון סקוט קארד, הסופר של סדרת "המשחק של אנדר", נתן ארבעה כללים לבניית עולמות. הראשון – תבנה קהילה, אל תבנה עולם. הקורא שלנו עוקב אחר מספר דמויות מוגבל, הוא לא מסוגל לתפוס את המורכבות של עולם שלם. לא צריך להציג לו את כל העולם, את כל המדינות והאזורים, להתמקד באנשים וסביבם לבנות את שצריך. השני, לכל דמות יש היסטוריה, עבר שמגיע איתה. העבר הזה נוגע לעולם עצמו ודרכו לומדים על העולם והדברים המתרחשים בו. השלישי, זה בסדר להתחיל עם תיאור כללי, כמעט קריקטורי של הדמויות המתגוררות בעולם. לא צריך לצלול לסיפור הספציפי של כל דמות ודמות, אפשר להשתמש בשטחיות שלהם כדי להאיר את המורכבות של הדמויות שלך. הרביעי, תראה איך בונים עולמות בז'אנרים שונים. בין אם אלו יצירות כמו שוגון של קאלוול, כפי שהוא ממליץ או כל ספר אחר. אפשר ללמוד מכולם.
השיטה של קארד, ללכת מהקטן לגדול, אפקטיבית מאוד בכתיבה שלו. המשחק של אנדר, מספר את חייו של אנדר ויגין. מערכת היחסים שלו עם אחיו, השימוש שהם עושים באינטרנט, הדיווחים על המלחמה ובית הספר עצמו. דרך אלו אנו משליכים על החברה הצבאית, המלחמתית, שבה אנדר חי. אנחנו לומדים על האופי הטכנולוגי שלה. הגילוי של העולם, על מובנו הרחב, ממשיך מספר לספר, מסדרת ספרים לסדרת ספרים, ומי שקרה את מלחמות הפורמיקים, הספרים שיצאו בשנים האחרונות, מקבל כבר תמונת עולם רחבה מאוד, כי הוא חקר את שורת הסיפורים הפרטניים של דמויות אותן תיאר קארד.


נ.ק ג'מיסין, הסופרת עטורת השבחים והפרסים של סדרת "Broken Earth", שאני ממליץ בחום לקרוא אותה כי היא פשוט יצירת מופת מרגשת, מעבירה סדנת כתיבת עולמות במוסדות אקדמיים שונים. היא העלתה את המצגת בה היא מפרטת על מה שהיא מכנה "בניית עולמות משניים" (העולם הראשי הוא המציאות שלנו). הרצאה מרתקת ומקיפה מאוד שאני ממליץ בחום לקרוא אותה בגרסת המקור. ג'מיסין מבהירה שהגילוי של העולם צריך להיות איטי, ולרוב הקורא יגלה רק 10% ממנו. זה לא אומר שה-90% האחרים לא קיימים, הם לחלוטין שם, רק שהם מתחת לפני השטח.
עבורה בניית עולמות היא הדרך של מדע בדיוני ופנטזיה היא מה שמייצר את הייחוד של הז'אנר. כותבים רבים שוקעים לקלישאות ומוצאים את עצמם מייצרים עולמות בקונבנציות מוכרות – ימי ביניים, ויקינגים וכו'. דווקא שבירה של הקונבנציות הללו מייצרת מציאות זכירה יותר עבור הקוראים. זהו אינו תחליף לעלילה, דמויות, נראטיב וסגנון – אבל בהחלט צ'ופר משמעותי. ההטמעות בעולם (Immersion), היא פועל יוצא של סגנון. ברמה הגבוהה, שיחה בגוף ראשון המייצר קונטקסט לעולם, ברמות הנמוכות יותר התערבות של המספר ברמות שונות. איך להגיע לעולם עשיר ומשכנע לדברי ג'מיסין? מחקר, טיולים, איסוף חומרים. בקיצור, תעשו את העבודה.
הסיבה שג'מיסין דורשת מחקר מעמיק כל כך היא כי בשונה מקארד, היא מתחילה מגבוה. היא ממליצה לבחור את סוג כוכב הלכת בו מתקיים העולם, מה היבשות, מזג האוויר, הצמחים הקיימים בו. ג'מיסין צוללת לשאלות של גיאולוגיה – האם היבשות מתחברות, מה הייתה התנועה שלהן, מה זרמי המים שנוצרו בימים סביבם, איך פיזור מזג האוויר ביחס לגיאולוגיה הזו. בהתאם לאלו היא מעצבת את החברות החיות בעולם – האם אלו חברות חקלאיות, תלויות במסחר ימי או חברות מודרניות. איך התנאים הפיזיים של העולם השפיעו על פיזור האוכלוסייה וההתנהגות שלה. לאחר ההחלטות הללו היא צוללת לשאלות סוציולוגיות – מבנה חברתי, סוגי תרבויות, וכמובן – האם ישנם אלמנטים פנטסטיים או מדעיים (לא יותר משניים-שלושה), המשפיעים על העולם. אחרי שכל אלו הוגדרו אפשר לרדת לפרטים של התרבות עצמה – אמנות, תרבות, יחסים מגדריים, אלמנטים פרטניים שמשפיעים על תרבות כזו או אחרת ועוד.


שתי הגישות הללו מציגות לנו גישות שונות, מאוד. אני אודה שככותב אני מלהטט בין שתיהן לפי הצורך שלי. בכתיבה של "שני הקבועים" החלטתי מראש שהעלילה של הספר תתקיים בעולם שנראה ומתנהג בדיוק כמו שלנו, אולי כמה שנים אחורה, אבל בגדול העולם זהה. הדבר אפשר לי חופש רב ככותב. השינוי שאני יצרתי הוא השינוי הפנטסטי – שחרור הנשמות. האלמנט הזה דרש שינוי סוציולוגי עמוק בהשוואה לתרבות שלנו. החברה ב"שני הקבועים" מאורגנת סביב מעין בעלי מעמד שהיחס אליהם מורכב. היחס למשחררים והתפקיד החברתי שלהם הוא המנוע של העלילה, ודרך התיאור של הדמויות המרכזיות – המשחרר והנער שגדל אצלו – והיחס של הקהילה אליהם, אנחנו לומדים עליהם, על הקשיים שלהם ונשאבים לעולם.
לעומת זאת, כאשר ניגשתי לשומרי הגינה העתקתי את ההתנהגות של העולם האנושי לחברת חיות והתמקדתי בדמויות עצמן כמנוע עלילתי. עם זאת בשונה מספר, בסדרה לילדים אתה מייצר מוצר שמטרתו ללכת ולגדול ככל שיש ביקוש. מקובל שעונה היא בת 52 פרקים של 5 דקות, ובכדי להגביר את היכולת שלך לייצר עלילות שיכולות למלא היקף כזה, אתה צריך לבנות גם מנעד דמויות מספק וגם עולם שיש בו מספיק אזורי עבודה. לאורך העבודה על הסדרה שאלו אותי המנטורים המלווים את הכתיבה שאלות שדרשו ממני להתייחס דווקא לבניית הפיזית של העולם. הייתי צריך להרחיב את העלילה מ"הגינה" לשורה של מקומות נוספים כמו צמרות העצים (ממלכת הציפורים), השורשים (ממלכת החרקים), הבריכה (ממלכת יצורי המים), היער (המקום בו העיר והטבע נפגשים) ועוד. אזורים שונים שכל היצורים שבהם מקיימים מעין תרבות מותאמת לאזור עצמו. בדיעבד אני מניח שאם הייתי ניגש לשאלות העולם לפני הדמויות, אולי הינו נחסכות ממני שאלות שונות.

מפת העולם של שומרי הגינה
מפת העולם של שומרי הגינה


האם יש תשובה נכונה כאשר ניגשים לבניית עולמות? לא. כל כותב והסגנון שלו. אני ממליץ בחום שלא להירתע מהעניין. אני מתמקד בפנטזיה ומדע בדיוני בכתיבה שלי, אבל בניית עולמות נכונה גם לסוגות נוספות. הרומן הרומנטי מייצר עולמות עשירים מאוד עם יחסים סוחפים של הדמויות, ספרי מתח משכנעים הם כאלו שהעולם שבו הם יושבים משכנע ומשרת את המתח לא פחות מהעלילה עצמה. כתרגיל אני ממליץ להתחיל ממפה. תציירו מפה של העולם – זה לא חייב להיות יבשות וממלכות, אפשר להתחיל מלצייר כפר ולדמיין אותו. תשאלו את עצמכם באיזו תקופה הכפר הזה מתקיים. תשאלו מי גר בו – איפה השוחט, איפה הנפח, איפה ראש העיר ועוד. האם יש תפקידים חברתיים שלא חשבתם עליהם? איך כל אלו משרתים את העלילה ופוגשים את הגיבורים שלכם?
בהצלחה.

טרנסמדיה – אוטוטו קורס חדש

אני מתחיל עוד חודש וקצת סמסטר חדש באוניברסיטת תל אביב, בו אחזור ללמד, לאחר שנתיים של הפסקה את הקורס האהוב עלי – טרנסמדיה ונראטיבים בדיגיטל. מאחורי השם המפוצץ הזה מסתתר קורס על אחד הז'אנרים ההולכים וצומחים בכתיבה ויצירת תוכן.
טרנסמדיה הוא בעצם ההליך של יצירת עולם סיפורי, בו "מטייל" הקורא שלנו. הוא מגלה את העולם דרך ספרים, סרטים, קומיקס, משחקים ואפילו מתקני שעשועים. ככל שהוא חוקר אותו יותר הוא מבין את הפרטים השונים, את העלילות המשתלבות ושואב סיפוק רב מהעושר הרעיוני. עצם החקירה, הגילוי והשוטטות בין הפלטפורמות הוא חלק מהעניין ונותן לו עושר חווייתי. הדוגמא הכי טובה שאני יכול לחשוב עליה היא בדרך כלל שודדי הקאריביים. עולם סיפורי שנהגה אי שם בשנת 1967, הוצג לעולם דרך מתקן שעשועים ורק בשנת 2003 הורחב לסדרת סרטים, משחקים, ספרים ועוד. 
כיוצר אני מסתכל בהערצה על התחום. הוא משלב כל מה שמעניין אותי לעשות. תכנון עולמות, יצירת סיפורים בפלטפורמות שונות. תמיד רציתי לרגש אנשים, ואני מסתכל עלי כצרכן, איך אני נהנה לחקור ולגלות, לשקוע לסדרות ספרים ארוכות ולחפש מידע משלים. חלום שלי לעשות משהו כזה וגם עם "שני הקבועים", הספר החדש שלי, ניסיתי. על כך בהמשך.

רוצים לתמוך ביצירה שלי? רוצים לקנות גם את הספר החדש "שני הקבועים"? כנסו ללינק והצטרפו >>>> http://patreon.com/Dweck

מבנה עולם של טרנסמדיה

תרגיל בהתאבלות

בערב ט' באב השתתפתי בסדנת כתיבה עם שהרה בלאו, תחת הכותרת "כותבים חורבן". חוויה מיוחדת לערב ט' באב. ההיכרות המעמיקה הראשונה שלי עם ט' באב הייתה במחנה בארצות הברית. נדרשנו להכין יום תענית, חינוך ודיון בנושא ט' באב. בכנות, זה היה אחד הימים המיוחדים שהיו לי כאיש חינוך בלתי פורמלי. אני זוכר את הרגש הגדול שהושקע ביום, ואת האתגר האישי שלי לחבר בין אירוע היסטורי עם מעט נגיעה לימינו אנו, לדיון בסוגיות עכשוויות. פרידה, אובדן, אבל, תקומה, אופטימיות. יום מרגש באמת. בשנים שעברו מאז לא ציינתי את היום, וכמו כל חילוני לא הייתי ממש עסוק בו. היו שנים שהייתי עושה קריאה פרטית במגילת איכה, כדי ללמוד קצת יותר עם עצמי, לפגוש שוב את הטקסט. בדרך כלל לא.
הסדנה הייתה אירוע מיוחד. אנשים חילונים, מסורתיים ודתיים, נפגשים, מדברים על המשמעות של חורבן, מנסים להטעין אותו במשמעות דרך הכתיבה. לצערי לא נגענו בשתי שאלות שמעסיקות אותי. הראשונה, מה הטעם בזיכרון חורבן, אם עם קם בארצו והשתקם? והשניה, האם חורבן הוא לא פתח ללידה מחודשת? אני אדם אופטימי ומאמין ברוח האדם. חורבן במובן הטוטאלי שלו זר לי. אם אשתמש בציטוט של מייקל קריצ'טון, "החיים מוצאים דרך". כל חורבן הוא חורבן רגעי, ומה שמעניין אותי באופן אישי, הוא האופן בו אדם, או עם, מתמודד איתו בזמן אמת ובונה את עצמו ממנו הלאה עד הרגע שהחורבן הופך להיות זיכרון רע, אפל, שהולך ומודחק ככל שהזמנים טובים. אני לא מאמין שיש לנו מה ללמוד מהחורבן עצמו. מהלפני והאחרי, כן.

הטקסט שכתבתי, "תרגיל בהתאבלות", בא לשאול את שאלת המוכנות להתמודדות עם החורבן.

החיים מוצאים דרך
החיים מוצאים דרך

תרגיל בהתאבלות

היית שמח אם היו מכינים אותך. מכינים באמת. כמה היית מאושר אם בבית הספר היו יושבים איתך ואומרים" "תשמע כשהם ימותו אתה תתרסק, תתנפץ. זה יהיה הכי נורא שאתה יכול לדמיין". הלוואי ומישהו היה עושה לך דמיון מודרך, התמודדות מטרימה. "אתה מרגיש את עצמך שוקע, תוציא את האוויר ותרגיש איך הכול עוזב. אתה נהיה קל, הכול מתרוקן. הריאות, הראש, הלב. כל האושר שיש לך עוזב אותך. תנסה לנשום, זה קשה. תרגיש את הקושי. תרגיש את האהבה עוזבת אותך, אין יותר חום". חבל שלא נתנו לך תרגיל שהיה יכול לגרום לך לבכות, להרגיש את מה שאתה מרגיש עכשיו. אבל אף אחד לא עזר, אף אחד לא הכין ואף אחד לא תרגל.
חזרת הביתה רק לפני 10 דקות. אתה לא זוכר כלום מההלוויה. כמה אנשים היו שם? כמה אנשים חיבקו? מה בכלל היה כתוב על המצבות? הטלפון לא מפסיק לרטוט. כמה הודעות? עשרות, אולי מאות. אתה יכול לדמיין מה כתוב בהן. אתה שלחת הודעות כאלו בעצמך פעמים רבות. "איתך באבלך", "תהיה חזק". תיכף הם יגיעו גם. גם אתה ניגשת אינספור פעמים למישהו במצבך והצעת נחמה, פיסת אנושיות להישען עליה. כל הפעמים הללו היו בעצם תרגיל בהתאבלות, הרי אתה נעמדת בעבר מול מישהו במצבך, אמרת מילים שהכנת מראש. התאמנת על סדר הדברים. עכשיו מגע מנחם. עכשיו עצה טובה. עכשיו מבט מבין. אתה מטיח את הטלפון כנגד הקיר. הוא מתנפץ לרסיסים. מה עשיתי? אתה לוחש. איך ייגשו אליך עכשיו, איך יעזרו? איך ידעו לאן לבוא? ובעצם למה שתדבר איתם? הרי מי יבין אותך עכשיו? מי שהבין איננו. אין יותר מי שישלח יד מנחמת בחשכת הלילה, אין מי שירצה חיבוק. לא נותר דבר מהעיניים הרכות שכה אהבת, מהצחוק שמילא את יומך, מהבכי שעורר אותך לפעולה.
חם לך. אתה כועס. אני אמור לכעוס? צריך להיות חם כל כך? מראה העפר המושלך כנגד הארונות עולה מול עיניך, הזיכרונות צפים. כל החיים ידעת שהזיכרון יבגוד. כמו הגוף הוא ייחלש ויעלם. התכוננת וסיפרת לעצמך את הסיפורים כל כך הרבה פעמים. תרגלת אותם. שלא תשכח חס וחלילה, גם לא בעוד עשרות שנים כשתהיה זקן. בלילה חלקת את החוויות. הילדים עשו ככה, אהבתי שעשית להם כך. בהלה שוטפת אותך. רק שהגוף לא יבגוד, רק שהזיכרונות לא ייעלמו, שלא יהפכו להדים כהים. אתה לא רוצה להיות מלא בסיפורים שלא תדע למיין, שלא תדע לזהות את הדמויות שבהן, שלא יהפכו מטושטשות וכהות. היא לא איתך יותר ואין מי שיתקן את הזיכרון.
דפיקה בדלת. אתה לא עונה. זה הולך להתחיל ואין בך כלום, אתה ריק וכועס וחם לך, כל כך חם. דופקים שוב. "תפתח", אתה מזהה את הקול. הלב פועם, אדרנלין מציף אותך. גל של כעס שוטף אותך. אתה נזכר בשיעורי ספורט. "רוצו במעגלים", המורה קורא, " לפחות עשר דקות. קצב קבוע! תעשו חימום כמו שצריך!". כל החיים הקצב קבוע, אתה רץ במעגלים, רץ ורץ ורץ, עד שהכול נחרב. שוב דפיקות. "תפתח. תפתח". אתה מצחקק לעצמך. מצחיק שצריך חימום לפני חורבן, הרי כל החיים הם חימום לחורבן. אתה פותח את הדלת. מישהו מחבק, מישהי לוטפת שיער, אחר עם מגש בידיו. כך זה נגמר, וכך זה מתחיל. כל עולמך חרב ובעצם לא היית מוכן.