משחקים ישנו את המזרח התיכון

עבור רוב הישראלים ה-BDS מתבטא בעיקר במאבק המתוקשר נגד הופעות מוזיקאים ידועים בישראל. מוזיקאים רבים חוששים להגיע לישראל בשל החשש מחרם וממתקפות של תומכי ה-BDS בניכר. אך פעילות החרם על ישראל איננה מוגבלת רק לתעשיית התרבות. לאחרונה סירבה מעצבת משחקים לבוא ולהרצות בישראל ולהקים מיצג העוסק באמפתיה ומשחקים, זאת במסגרת כנס חשוב בתחום.
ישנה קלישאה בתעשיית המשחקים כי משחקים יצילו את העולם. אני מאמין בכך בכל ליבי. החוויה הרגשית העמוקה שמשחקים מספקים, מייצרת לנו הזדמנות להכיר משהו שהוא מעבר ליומיומי. אנו פוגשים במשחק את האחר, את הדילמה הערכית שנמנענו ממנה ומציאות חדשה, מדומיינת או כזו המתכתבת עם העולם המוכר. מצב עניינים זה מאפשר למעצבי משחקים לעסוק בנושאים רציניים שונים שיכולים ומסוגלים לשנות את המציאות. ניתן למצוא משחקים העוסקים בהישרדות פליטים לאחר מלחמה. משחקים שעוסקים בסיוע לחלשים, משחקים המלמדים מהו עוני, משחקים המלמדים על הישרדות לאחר צונאמי. גם משחקים מתחומים יותר אלימים, כמו למשל משחקי מלחמה, כוללים יותר ויותר מקרים בהם השחקן נכשל אם הוא לא מסייע לאזרחים חפים מפשע. כל אלו הן דוגמאות המעידות על האופן בו ניתן לשלב ידע, למידה, ערכים וחינוך בחוויה משחקית ודרכה לשנות את החברה.
בסקר של עמותת GameIS והמכללה למנהל פורסם לאחרונה כי 56% מהישראלים מעל גיל 18 משחקים באופן קבוע. הנתון המרשים הזה מעיד כי משחקים הם בין צורות הבידור הפופולאריות ביותר בישראל. לא לעסוק בשינוי חברתי דרכם הוא פספוס. משחק טומן בתוכו חוויה חברתית, חוויה של מפגש. שיחות על משחקים, דיון עליהם – אלו הן פעילויות חברתיות מקובלות בקרב ישראלים רבים. יש מי שניסו כאן בארץ, ובהצלחה, לרתום את עולם המשחקים לשינוי חברתי. למשל עמותת Games for Peace של היזם אורי משעולי המפגישה בין בני נוער וילדים ערבים ויהודים דרך משחקי מחשב המוניים.
מאמצי BDS נגד תעשיית המשחקים הדיגיטליים בישראל הם פגיעה לא בכלכלה הישראלית, אלא בתקווה שהמזרח התיכון יהיה אחר. העולם משתנה דרך משחקים, ניצנים לכך כבר מופיעים. הפגיעה בתעשייה חיובית כל כך כמו תעשיית המשחקים הדיגיטליים היא אקט אלים ששב כבומרנג ליוזם אותו. BDS כבר ככה פוגע באופן עיוור בכל המתגוררים במרחב הפוליטי הישראלי-פלסטיני. מהלכי חרם לכיוונה של תעשייה זו היא חרם על החינוך, הערכים, והטוב המשותף לכל האנשים המתגוררים כאן, שמשתוקקים לעתיד טוב יותר ולמציאות אחרת.

יש משמעות למשחק?

אחת הדילמות שאני נתקל בהן בדרך כלל בעבודה שלי, בין אם זה בעיצוב משחקים, או בשיווק ופרסום, היא האם יש משמעות למה שאני עושה? דילמות בעולם הפרסום זה עניין ארוך שדורש דיון נפרד, דיון שעיקרו פילוסופי לגבי כלכלה, צרכנות, מכירות, קפיטליזם וכו'. אבל בעולם המשחקים השאלה קשה יותר.

מפתח משחקים ממוצע לרוב לא ממש מתעניין בשאלת המשמעות, ומעצב משחקים מצוי לרוב שואל את עצמו את שאלת "האם זה כיף?" אך לא מעבר. מילים כמו חינוך או מתן כלים לחיים, כל אלו הן מילים מגונות שקשה לנו להתמודד איתן. השחקן הממוצע לא רוצה לדעת שמחנכים אותו, הוא רוצה חוויה טובה וכיפית. רוב המפתחים והמעצבים לא מתעסקים עם שאלה שהשחקן לא ישאל את עצמו בדרך כלל. אבל כמעצב משחקים אתה נדרש לא רק לשאול את עצמך אם זה "כיף", אלא גם אם יש משמעות וערך מוסף למשחק שהשחקן שאני ממען לו את המשחק יצטרך להתמודד איתו. אני יודע שזו גישה לא ממש אורתודוכסית לפיתוח משחקים, אבל כשאני חושב על בית הספר הגדול ביותר של החיים שלי אני חושב על משחקי ניהול כ-CIV ו-TRANPORT TYCOON ועל משחקי תפקידים כ-D&D שלימדו אותי המון דברים על העולם.

ההתמודדות עם "כיף" כמושג היא קשה. "כיף" הוא מושג חמקמק ואני רוצה לזרוק אתכם שנים אחורה, לתקופה שהייתי מתבגר וחניך בתנועת הצופים. מתודיקת ההדרכה בתנועת הנוער מדברת על כך שהחניך צריך לקבל בעקיפין את המסרים. הערך המוסף של העבודה בקבוצות, של הפעולות בתנועה, הוא שהחניכים נהנים, חווים ולומדים מהעשייה. על פניו יש פה לקח מאוד חשוב למי שמתעסקים במשחקים – חניך לומד הרבה יותר מלבנות דורגל (צורת A הקשורה בחבלים למעלה, ה-A עומד בזכות שיתוף הפעולה של מי שמחזיקים בחבלים ומתקדם בזכות שיווי משקל של מי שעומד עליו) ולעשות מרוץ נגד דורגל אחר, מאשר הרצאה פרונטלית.
מדריכים רבים, כששואלים אותם מה המטרה של הפעולה אותה הם מעבירים, לרוב יציבו את מושג ה"כיף" במקום הראשון.

אני זוכר דיון סוער בקורס ההדרכה אם "כיף" הוא מטרה או אמצעי. רבים יגידו ש"כיף" הוא מטרה בפני עצמה. אנחנו רוצים שיהיה כיף לשחקן שלנו, אנחנו רוצים שהוא יתמכר לכיף הזה, ישחרר שלל דופאמינים למוח שלו וירצה לשחק שוב ושוב במטרה לשחזר את התענוג שהוא המשחק. אבל יש את הגישה הנגדית, הגישה שאומרת שאם כיף לשחקן, והוא חוזר למשחק שוב ושוב, אז בוא כבר נעשה איתו משהו. בוא ניתן לו חוויה משמעותית או התנסות משמעותית שיתנו לו משהו לחיים, ולא רק נשתמש בכיף כדי לשאוב ממנו זמן וכסף.
כלים של CROWDSOURCE עושים שימוש בכיף הזה למטרות הללו בדיוק. התפרסם לא מזמן מאמר שתוך כדי משחק שחקנים עזרו לפצח גנום של נגיף איידס או את המבנה שלו. זו דוגמא מעולה לכך שאם עושים שימוש בפלטפורמה משחקית אפשר לתת ערך מוסף לעולם דווקא. אבל לא צריך להרחיק לכת ליחסים של שחקן עם העולם. אפשר לתת לשחקן כלים ערכיים בדבר הטוב והרע, הרצוי והלא רצוי, בחברה שלנו. נתקלתי לא מזמן במשחק שבו אתה משחק צייד שהורג נמרים, או משחק שבו את מחסל בעל חיים כזה או אחר. חשבתם פעם על המסר שמעצב המשחקים מעביר לשחקנים שלו דרך משחק כזה?

למעצב משחקים יש הזדמנות שאין להרבה אנשים בעולם, להעניק משמעות דרך המשחק שהוא עושה לשחקנים שלו. הסיפורים הקטנים, המסרים העדינים שמאחורי הקלעים – כל אלו נותנים הזדמנות אמיתית לחנך ולהעניק כלים חברתיים לשחקנים. בנישה של GAMES FOR CHANGE, משחקים שהמטרה שלהם להוביל לשינוי, יש משחקים דידקטיים להחריד. חייב להודות שהמשחק שלימד אותי הכי הרבה על אלימות וכמה היא מיותרת, ובעיקר על ניצול משאבים והכוכב הקטן שלנו, היה דווקא Civilization, לא ממש משחק שמיועד לשינוי ובעיקר משאבת זמן אינסופית, אבל עדיין – המסר עבר.

כמו שאמרתי, לעיתים קרובות אני מתמודד עם שאלת המשמעות של העשייה שלי. מכל התחומים שעסקתי בהם ואני עוסק בהם בחיי, דווקא במשחקים אני מוצא השראה אמיתית. משחק טוב, לטעמי, הוא משחק שמלווה אותך שנים ארוכות. כמעצב משחקים יש אפשרות להטמיע מסרים קטנים וטובים שיעצבו את העולם לשנים ארוכות. זו הגדולה של התחום הזה, הגדולה האמיתית ביותר.