פינוקיו
אני אוהב את הסיפור של פינוקיו. הילד שלמד בדרך הקשה שחלק מהעניין של להפוך לאנושי הוא לדעת שיש מחיר לשקרים והחטאים שלנו. אז לפינוקיו האף האריך, כשהייתי ילד זה היה מצחיק ומלחיץ. מסתבר כשאתה מתבגר, השקר נראה פחות נורא. יש את השקרים שאתה מספר בתור ילד. יש את הפעם הראשונה בתור מתבגר שאתה משקר בה להורים שלך. וגם יש את הרגעים הללו שבתור אדם בוגר אתה משקר כדי להסתיר משהו. השקר מטבעו כולל בתוכו בושה מסוימת, ידיעה שעשית משהו שהוא לא לעניין או שאם תספר את המציאות כמו שהיא מישהו ידפוק אותך. כנראה שזה הסיפור עם צחי הנגבי שנתן עדות שקר. שוב. ושוב. ושוב. הנגבי, בשונה מפינוקיו שלא יכול היה להסתיר את שקריו, ניסה שלא להתפס וקיווה שלא יתפסו אותו. זה לא הלך לו.
חיכיתי לראות מה תחליט הפרקליטות, התאפקתי והמתנתי עד גזר הדין. האמת שהייתי ממש קרוב לכתוב על האישום נגדו כשהתחילו כל בכירי הפוליטיקאים בארצנו לערוב לו. אבל היום כשהפרקליטות אמרה שהיא דורשת קלון בשל עדות שקר, אמרתי שהגיע הזמן. קלון לפוליטיקאי זה סוג של אות קין מודרני. הוא מורחק מהחיים הפוליטיים למספר שנים, והוא צריך להמתין עד ולהצטנן לו עד יעבור זעם ועד שהוא יפנים את הפשע שעשה. הדגש הוא על ההפנמה והכפרה. אנשים משתנים עם הזמן, קלון מבקש מהם לקחת את הזמן ולכפר. דרעי קיבל אשמת קלון, המתין בסבלנות ואולי יחזור לזירה. לבניזרי יש כמה שנים טובות של כלא וקלון. עמרי שרון חמק מהקלון ברגע האחרון. בשל הגלות הכפויה האמורה, קלון זה לא תואר שמעניקים בקלות, אלא רק במקרים בהם הרוויח זאת הפוליטיקאי ביושר (או שלא ביושר). הקלון שדורשת הפרקליטות להטיל על צחי הנגבי הוא כנראה מוצדק. לא קראתי את פסק הדין לעומקו, אבל אני נוטה להאמין למקצוענים שיושבים בפרקליטות ובכלל במערכת החוק.
מה שמקומם בפרשה הזו היא ההתגייסות של אישי רוח וציבור לצידו של הנגבי. כלומר, אני מבין את הקולגיאליות. חברים טובים מצופים לעמוד זה לצד זה בשעת משבר. אבל ההתחננות הזו – זכרו לו חסד נעורים ואל תתנו לו קלון. אל תשלחו אותו להרהר בחטא ועונשו – היא מקוממת. אני בטוח שהנגבי השפיע על החיים של כולנו. אבל ראבאק, האם היו סולחים לי על פשע בגלל שבמשך שנים הייתי אדם נחמד? האם היו מוותרים לאזרח הפשוט? בפירוש לא. ההתגייסות של ראש הממשלה ושר הביטחון היא מקוממת. ראשי כנסת? בחייאת, אתם צריכים להתעקש שאנשים שסרחו לא יהיו חלק מכם. אתם צריכים לדרוש את המידה המוסרית הגבוהה יותר. גם הרבנים והשופטים לשעבר. זה לא עניין של חבר, זה עניין של אדם שמבקש להנהיג. אז נכון, אתם מבקשים שלא יתנו לו קלון. אבל מה קרה לקלון האישי שחש איש הציבור הנאשם? מה קרה לאמירה ציבורית שבה אומר הנאשם: "בתי המשפט מצאו אותי אשם, אני לוקח פסק זמן מרצון להרהר בדברים, לכפר"?
