תמיד הרגשתי שבקהילה של יוצרים יש כרוניקה ידועה מראש של מלחמה על רישום החיים והחוויות המשותפות לכולם. התחמושת היא הזכרונות והחוויות שאנו אוצרים לאורך חיינו. הנשק, יצירה אינסופית. יש לי חברים יוצרים שכבר תחמו וסיכמו תקופה שאני עוד לא העזתי להתחיל לעשות שימוש בתחמושת ממנה באופן ראוי. לעיתים אני מרגיש שאני יכול לפרק את הזיכרונות ולהפוך אותם לסיפור כלשהו, הקשור באופן ישיר או עקיף לחוויות שלי בימים שהייתי צעיר. הסיפור יביא את עלילותיהם של חבורת צעירים אי שם בשפלה בישראל, בלב ממלכת ערי השינה. סיפור התבגרות כזה או אחר, ואולי ניסיון להתמודד עם פצעים שהגלידו להם באופן שלם או חלקי.
אך כאשר אני ניגש למלאכה, תמיד משהו עוצר בעדי. אולי יום אחד, אולי בקרוב, אולי עקב בצעד אגודל. ואולי זה בכלל לא צריך להיות הסיפור הזה, לכו תדעו. מהניסיון הדל שלי, בכל פעם שבאתי לכתוב משהו בכוונה תחילה סיימתי עם משהו אחר בסוף. גם אם היה מבנה, תכנית סיפור וחלוקה ברורה של דמויות ומה שאמור לקרות איתן. נפלאות הן דרכי היצירה.
המרכז גוספל הוא קרוב לוודאי אחד הטקסטים הראשונים שכתבתי בתור ראפר. הוא שוכתב שלל פעמים בתור כותב בהמשך החיים. לעיתים לרעה, לעיתים לטובה – אבל המבנה נשאר זהה. יש טקסטים שאתה מסתכל עליהם ויודע שהם תמיד יהיו חלק ממי שאתה והנתיב שאתה פוסע בו. חלק מרכזי בחיים זה לדעת לא להסתכל אחורה בזעם, ומתישהו לשחרר ולזכור שפעם היינו צעירים, קצת טיפשים, קצת תמימים ובעיקר לא התמודדנו היטב עם העולם. הטקסט הזה היה אבן בנתיב שמרכיב את הזהות שלי ללא ההפרעות של התקופה, ובמידת מה תמיד מלווה אותי.
אני מפנטז לעיתים שבאותה יצירה עתידית שתהיה, המרכז גוספל יהיה העמוד שפותח את הרשומות. כאשר ניגשתי בזמנו לכתוב אותו, הוא היה אמור להיות הפתיח למשל הארוך שליווה את העשייה המוסיקלית שלי רבתי. עשייה שתיעדה את העולם הדמיוני של חבורת לבנים משועממים בפרבר הקטן הישראלי שלהם שמדמיינים שהם חיים בממלכת כנופיות הנקרעת לגזרים במלחמת כנופיות בין גזעית בין היספנים, פורטוריקטנים, שחורים וניאו נאצים לבנים. המרכז גוספל היה אמור להיות הטקסט היחיד שמתקיים בעולם האמיתי שלנו ומציב את ההקשר ממנו כל העשייה התקיימה. לאחריו כל טקסט היה צלילה עמוקה יותר ויותר לעולם המדומיין, ובסופו של דבר לגנגסטא ראפ שהרכיב את היצירה רבתי. בדיעבד אני חושב שהוא פשוט עומד בזכות עצמו.
בכל מקרה, לפניכם הגרסה הכי סופית נכון לעכשיו. אודה שכמעט הלכתי להקליט אותה השנה מחדש יחד עם עוד כמה שירים, אבל אז נזכרתי למה אני כבר לא עושה ראפ או מוסיקה. אני לא מספיק טוב במדיום הזה. לעומת זאת, כטקסט כתוב – אני באמת שלם איתו ונהנה ממנו. זהו איננו המרכז גוספל המקורי – ההוא שמור לי במחברת בחדר. זהו טקסט שנכתב מחדש על בסיס אותו טקסט ישן. בארכיאולוגיה של הזיכרון – הוא יותר שחזור מאשר הרכב של שברי משפטים מחדש. שחזור שנאמן לרוח התקופה, וככזו – מעלה אצלי תחושת סיפוק.
המרכז גוספל
הו אחא!
הייתי יורד למרכז המסחרי, זה קטע איכותי – זה משהו אנושי.
בין בתים ורודים, וגני שעשועים, קצינים בקבע עם ילדים – קניות בסופר עושים.
והיו שם אחא!
רגעים גדולים, וחברים טובים וטקסי בית ספר וצופים – להקת ג'אז, מתעמלות ונגנים.
בין גבעות גדולות, ושמורות קטנות – חורבות ועתיקות – עיר מנמנת בין השמשות.
ואל תשכח, לא אל תשכח אחא!
איך היינו צעירים והזעם הוא הוביל את הדברים. אבל נחנקנו בינות האירועים, אם כי הרגשנו מלכים.
בין הופעות ומסיבות, בין הכיכר למגדל למדורות ביערות – איך שהיינו אווילים.
אז שאל אותי אחא! שאל!
מה לשאול אתה שואל?
הכול! שאל על הכול!
אז שאל אותי אחי, על הפרבר שהיה. ואספר לך אחי על הפרבר שננטש.
הקשב למילים שיש לי לומר, הקשב לכל מה שהיה לי יקר.
הזמן, אחא, עושה את שלו אך אין הוא רופא.
הזמן, אח יקר, איננו משכיח. הוא פשוט מעלים או מסדר מחדש.
הזמן אם תניח את הכעס בצד, נותן זווית ומרחק. והכול נהיה לטובה.