תכל'ס – לא נורא

לפני כמה חודשים סיימנו בדייס את הפרויקט של השקת האלבום של תכל'ס, "לא נורא". האלבום, יצירת היפ הופ מגניבה ביותר, נשען בעיקר על ההומור והאישיות הצבעונית של הראפרים: נאצ'ה, איליה מאן ואקטסרה ג'. כשדיברנו איזה קליפ לעשות ללהקה הצעתי את הרעיון של קליפ גרביים. מה שנקרא – זול, ביתי ומשעשע מספיק. הרעיון נשען על סרטון חתונה שעשיתי עם האחיות שלי לאחי הגדול, שגם היה סרט גרביים באורך של 5 דקות. יום אחד אני אעלה אותו. בינתיים אני עצלן. אז הנה הקליפ של תכל'ס להנאתכם.

מחשבות על היפ הופ ישראלי מהזווית שלי

בעקבות הכתבה המצוינת של סגול59 על מצב ההיפ הופ הישראלי, או למה הוא לא תפס, הרגשתי שאולי שווה לי לתת את ניגוב החומוס שלי בנושא. הייתי ראפר המון שנים יחסית. בין 2000-2007 נדמה לי, משהו בסגנון. זה התחיל במסיבת בית מאולתרת, ג'אם בין חברים, והגיע בשיא לערב השקה מפואר עם קהל של 800 איש, ביקורות מהללות בעיתונות, וקריאה נרגשת ב"הארץ" שלא נתפרק. בשנים הללו יצא לי לראות את ההיפ הופ הישראלי מכל הזוויות שלו. הייתי מוזיקאי שוליים, שמחפש את הזהות של הלהקה שלו בתרבות של רוק. הייתי מנהל להקה שנאבקה בתוך עצמה בצליל שלה, נקרעת בין השפעות של מטאל, פאנק, פ'אנק, היפ הופ וג'אנגל. גדלתי מפסטיבלים DIY אל הופעות במועדונים ופסטיבלים שאת רובן אני ארגנתי. ובכל הזמן הזה חיפשתי את האיזון בין אג'נדה סוציאליסטית משהו, לבין לכסות את ההפסדים, לייצר קופת להקה הגיונית ולחסוך מספיק כסף בשביל הפרוייקט הבא, יהיה אשר יהיה. היום אני מנהל לייבל קטן ובמקביל מחזיק סוכנות שיווק שעוסקת בעיקר בשיווק מוזיקאים. אפשר להגיד שעשיתי את הסיבוב שלי, לא?

החשיבות של תרבות הופעות או הפרברים רפיוג'יז נכנסים באמא של סצנת ההיפ הופ

פרברים רפיוג'יז, למרות האשליות המתוקות של חברי ההרכב, ולמרות הביקורת של די.ג'יים בגרעין הקשה של ההיפ הופ הישראלי, היו הרכב היפ הופ לכל דבר. נכון הרגליים של ההרכב היו נטועות עמוק בעולמות מוזיקליים מגוונים ורחוקים מזה, אבל לקראת יום ההולדת השלישי של הלהקה, התקבלה החלטה מודעת אצלי לפחות, לחזר אחרי סצנת ההיפ הופ ולמצוא בה בית. הכיוון הזה התאים לטרנדים רעיוניים שהיו בלהקה, התאים לאופן בניית השירים ולעובדה שהיו בה 4 ראפרים וזמרת. ההחלטה לשלב די.ג'יי במשרה מלאה בהרכב הייתה חלק מהאג'נדה האמורה. הצעדים הראשונים שלי כמנהל בעולם ההיפ הופ הישראלי היו בללמוד את הסצנה על גווניה. זה התחיל בללמוד אילו אוספים יצאו, אילו להקות פעילות, מי השמות החמים, מי השחקנים החזקים, ההרכבים שמביאים קהל, ומי האבות המייסדים של הסצנה. מהר מאוד גיליתי שוק מפוקפק, שמורכב מאולפני הקלטות עצמאיים המקליטים זמרים, לעיתים במחירים מופקעים, לעיתים מבטיחים אשליות. להקות שלא מתפקדות מעבר לעולם המסיבות ושלא מקיימות ערבי הופעות. מצב העניינים הזה יצר סצנה עם קיום אינטרנטי עשיר אמנם וקהל המפוזר ברחבי הארץ – אבל גם יצר קושי מהותי לאמנים בתחילת הדרך. ללא תרבות הופעות אמיתית אין תקומה לסצנה. אני מדבר על תרבות הופעות המתקיימת בעיקר בפריפריה, כאשר המרכזים התרבותיים כתל אביב, ירושלים, חיפה ובאר שבע, משמשים עוגנים לפעילות האזורית.

המחקר שלי של סצנת ההיפ הופ סיפק  שיעור מאלף באיך לא לייצר סצנה אמיתית. נכון הייתה סצנה. אבל היא לא התאימה למודל שאני חשבתי שסצנה צריכה להיות. לתחושתי היא הייתה עמוסת כשלים פנימיים באופן שמכשיל צמיחה של תרבות אמיתית. עד 2004 הסצנה הישראלית נשענה על חיקוי מתמיד של ארצות הברית, ולא התייחסה כמעט למסורת המפוארת של העברית, הכתיבה המקומית ותעשיית המוסיקה הישראלית. מלבד שני מקרים בודדים – הדג נחש וסאבלימינל – הסצנה לא ידעה לייצר לעצמה פנייה כנה אל המיינסטרים והעדיפה לייצר מונולוג פנימי ומנותק. לרוב המונולוג הזה התנהל בסלנג פנימי, בשפה ירודה, עם מעט מאוד כישרון מוזיקלי. אמנם ניצנים של עשייה אמיתית נראו בתל אביב וירושלים, אבל ישראל רבתי הייתה פרוצה. אני חייב להודות שזה התאים לי כמו כפפה.

בשנה השלישית של הפרברים רפיוג'יז, התחלתי לעבוד הלכה למעשה בגיוס קהל לפרברים מתוך סצנת ההיפ הופ. הרגשתי שבמטאל ובפאנק אנחנו די מכוסים, מדובר בקהילות קטנות, וכבר ככה היו לנו די והותר אוהדים שם. סצנת ההיפ הופ נתפסה בעיניי כזירה בשלה להשגת קהל חדש שאיכשהו יאהב את מה שאנחנו עושים. אחרי הכול זה היה סוג של היפ הופ. זה התחיל בערב הופעות עם כלא 6 בפטיפון, בו גילינו את העדר הקולגיאליות שרובץ בתרבות הופעות קלוקלת (כלא 6 ירדו מהבמה וקראו לקהל לעבור איתם למועדון המוסד לאיזו מסיבה שהם יחצ"נו. הווה  אומר, המועדון התרוקן כשעלינו לבמה). אמנם יושרו ההדורים מאז 20 פעמים, ואישית אני רוכש הרבה מאוד כבוד לחברי כלא 6, אבל בזמנו זה עורר תחושה עמוקה של כעס בפרברים. הביקורת הנוקבת שלנו על תרבות הלהקות האמורה, עורר דיון סוער למדי בפורום תפוז, הנחשב עד היום לפורום המרכזי של ההיפ הופ בישראל (אותו אני גם מנהל, מאז 2006, עם עוד שני מנהלים) על מה TRUE ומה לא בהיפ הופ. עיקר הדיון נסוב על שאלת תרבות הלהקות ואיך עושים היפ הופ בישראל. אישית הרגשתי אז, ואני מרגיש גם היום, שהיה אפשר לחסוך את כל הדרמות בתקופה ההיא והריבים המיותרים, אם חברי הלהקה שלי היו לומדים לשתוק יותר. אבל מה שהיה היה.

בעקבות הויכוח האמור התחיל מהלך מאוד אינטנסיבי בפרברים של ייזום והפקת ערבי הופעות המשלבים הרכבי היפ הופ מקומיים. לעיתים בהצלחה, ולעיתים לא. אחד הערבים הזכורים במיוחד, אצלי לפחות, היה מעשנים את כפר סבא, אוגוסט 2003, שהתקיים בערבו של פיגוע התאבדות כלשהו. על במה אחת הופיעו השבט, DAM, פיזדה (עם DJ MESH האגדי), אוקסי טורבו, איג'קט (סוג של דור המשך, הבטחה לא ממומשת של הרכב ההיפ הופ השבט), המינסטרלים (לימים וולטר מההרכב הצטרף לכהן@מושון). לא היה קהל כמעט בגלל המצב הביטחוני הקלוקל, אבל היו וייבים בשפע. ערבים אחרים שילבו את MC מנצור, קאשי, לוקץ', בנגלדת' (סאדייל בגלגול הקודם), ושלל שמות שאני באמת לא זוכר. זו הייתה תקופה יפה האמת. למדתי להכיר להקות חדשות, קהלים אחרים ובעיקר הרגשתי שיש ממד של חינוך של סצנת ההיפ הופ ויצירת אווירה של "YES WE CAN". שכן אפשר לעשות הופעות, וכן אפשר להביא קהל ולא רק למועדוני הפיזוזים. הטפתי תדיר על החובה לרוץ ברחובות ולחלק פלאיירים ולייצר חוויה שהיא לא מסיבה בה ההופעה הלייבית של היפ הופ היא מעיקה, אלא ערב הופעות היפ הופ חי ונושם וזורם שחוזרים אחריו הבייתה בהרגשה של וואו. או לפחות של כמעט. שגם זה הרבה. היו עוד הרבה אירועים מאז, עיר הבירה 2006 ו-2007, יום המוסיקה של עיריית תל אביב, המוטומיוזיק וכן הלאה. אבל בשורה התחתונה – זו הייתה תקופה יפה וחשובה שנמשכה עד לפירוק המאכזב עד כאב והמשחרר עד אושר של הפרברים.

פרברים רפיוג'יז
פרברים רפיוג'יז

איך לייצר תרבות היפ הופ מקומית מתוך הזוהמה

ב-2004 פניתי לגדי שהיה איתי בלהקה (הוונדרשמוקן, DJ NECKBREAKA, גד ברוך) והצעתי לו לייצר אסופת היפ הופ בה יוקלטו כישרונות שנמצא ברחבי ישראל. החלוקה הייתה די ברורה – גדי הוא המפיק המוזיקלי (הידד ל-DIY של היי פייבר שהפעם התבטא בלאפ טופ של גדי והמיני דיסק המצ'וקמק שלו), אני על תקן ה-A&R והמפיק האחראי (הידד לפרויקטים בעלי פוטנציאל כישלון מסחרי גבוה, קו מאפיין בפעילות של היי פייבר). במהלך 2004 דאגתי לפרסם את החיפושים שלנו אחרי ראפרים מוכשרים ב"עסק שחור", בערבי הופעות בארץ, וחיפשתי בעצמי איפה שאפשר. מפה לשם הצלחנו לגייס עוד 9 אנשים מלבד הראפרים של הפרברים, 14 איש סה"כ. גדי היה מספר לי, תוך כדי השמעות של ההקלטות, כמה כישרון מתפוצץ אצל הראפרים הללו. כשפלד למשל הגיע אליו לסשן, אז ילד בן 15, הם יצרו את "תל אביב על הכוונת", אחד השירים המצוינים של ההיפ הופ לדעתי עד היום. שיר עתיר אמירה, הרלוונטית גם היום, אם כי לא מסחרי בעליל. מתוך ההקלטות הללו נוצר "מתוך הזוהמה" (פירוש השם היה שבאנו לייצר תרבות מתוך הזוהמה של ההיפ הופ המקומי הבאוש. כמו שתראו תכף, אין כמו יומרה). באופן מודע זה היה ניסיון שלנו לייצר היפ הופ אחר. סאונד אחר, שפה אחרת, ראפ אחר. היום אני מצטער על טראקים מסוימים בו שהיו ילדותיים ומפגרים. אבל בתמונה הכוללת האלבום חשוב בנוף של ההיפ הופ. פחות בגלל המוסיקה והשירים שבו, שאפשר להתווכח עליהם (מה גם שהסאונד שלו גבולי), אלא בעיקר בגלל האופן שבו הוא לימד אותי שיעור חשוב בלמה ההיפ הופ בישראל דפוק ומה אפשר לשנות בו.

ההופעה הראשונה של ה-PR TROOPERZ (פרברים רפיוג'יז טרופרז), אירעה אחרי שחברי ההרכב נפגשו בדירה המעופשת והמגעילה של גדי פעם ראשונה שבועיים ימים קודם לכן. לא היו חזרות, כל אחד קיבל את הדיסק עם השירים ועם האינסטרומנטלים ונשלח לביתו ללמוד היטב את הקטע שלו והיכן הוא משתלב. ההופעה עצמה הייתה מסיבת היפ הופ שבמרכזה מככבים שני די.ג'יים וללא הרף עלו אמ.סיז על הבמה. רקדני ברייקדאנס הסתחררו על הרחבה. 400 איש הגיעו להשקה. והאמת שהיה די מוצלח ועבר ללא פאשלות יוצאות דופן. צריך לזכור שהטרופרז לא התקיימו כהרכב מעבר להייפ האינטרנטי שיצרנו לו קודם לכן. זה היה אירוע מכונן בהיפ הופ הישראלי. החשיבות של הטרופרז הייתה בכך שהוא הראה שני צדדים חשובים. מצד אחד, איך הופעת היפ הופ המבוססת די.ג'יי בישראל יכולה להראות. מצד שני, איך תרבות היפ הופ מקומית יכולה ללבוש צורה ולהתהוות. אני מאמין שהטרופרז היו מוקד השראה להרבה מאוד ראפרים מוכשרים שבאו לאחר מכן. יותר מזה, אני בטוח שהפעילות שלנו עם ההרכב, שהיה לה צד כלכלי ברור שנקרא "לא להפסיד את המכנסיים", הובילה לסלילת הדרך להרכבים כמו כהן@מושון מצד אחד ויוצאי הטרופרז עצמם מצד שני – תכל'ס, פלד, אורטגה ולוקץ'.

בדיעבד אני חושב שההתנהלות של הסצנה עד הדוגמא של מתוך הזוהמה הייתה מטומטמת עד כאב. למה לעזאזל לא היו הופעות עד אז? למה פחדו כל כך מה-DIY הביתי בהיפ הופ הישראלי והלכו למפיקים שלא באמת סיפקו את הסחורה? אין לי הרבה תשובות. אני חושב שזה שילוב של גיל צעיר ותמימות של הרבה מאוד מהראפרים, והעדר קבוצת התייחסות משמעותית בתחום המוזיקה. יוצאי פרברים רפיוג'יז, ובמידת מה חלקים נכבדים מהטרופרז, מגיעים מהפריפריה. לא הפריפריה הענייה, אלא זו שנמצאת בגטו תרבותי קטן. רעות מכבים היא דוגמא קלאסית לישוב שלא היה בו מה לעשות במשך שנים, מה שהוביל לעליית תרבות להקות עשירה. יותר מ-30 להקות פעלו בישוב בזמן שאני הייתי בתיכון וקצת אחריו. כל הלהקות הללו ארגנו לעצמן הופעות במסיבות בית, במתנ"ס ובאולם הספורט. דאגו לפרסם, לארגן, ללחוץ על המועצה, להביא חברים ומה לא. זה יצר תחושה של מסוגלות אצל המוזיקאים הצעירים, ובעיקר לימד אותך דבר או שניים על לארגן דברים. זה ה-DIY שלנו ואת כולו הבאנו לתוך פרברים רפיוג'יז, וממנו אל שאר העשייה שלנו בעולם ההיפ הופ.

מלבד ה-DIY, אצל הטרופרז (ואני מתייחס כאן גם להרכבים שיצאו והמשיכו כנ"ל) הלינגו ותת התרבות עמדו במקום מאוד מרכזי. השפה הפנימית, המשחק על העברית, הסלנג הישראלי – כל אלו יצרו את התחושה אצל הראפרים ואצל הקהל שנוצרת כאן תרבות היפ הופ אותנטית ואחרת. הקו הזה התבטא בהתעקשות על אותיות עבריות בפרונט של הדיסק, על ההטפה לגראפיטי בעברית (גם אם זה לא היה נעשה הלכה למעשה באופן סדיר) ובמקום מסוים על הניסיון של הראפרים לעשות רפרנסים בתוך הטקסטים לתרבות פופולרית מקומית וגאווה לוקלית על סף הגיחוך. בין אם זה ההערצה של לוקץ' לצהלה, פלד ששר על מנחמיה, או פרברים רפיוג'יז ששרים על הפרבר שממנו הם באים. כל אלו הביעו את הרעיונות הללו. תוסיפו על כך את הניסיון שלנו לייצר חווית היפ הופ אותנטית של ארבעת היסודות, את ההקפדה על קהילה חיה סביב הלהקה, על הופעות במחירים שפויים, הפעילות האינטרנטית העשירה, החלוקה של מיקסטייפים ורימיקסים. כל אלו נעשו במודעות על מנת לייצר קהילת היפ הופ מקומית עם גאוות יחידה. זה מאמץ שהצליח בגלל הכנות שלו. הוא המשיך לשמחתי לאחר ההרכב אל הפעילות של לוקץ', של פלד ואורטגה שהניפו את דגל המחתרת בשלב הראשון, ובשלב השני את נס הקבינט (כינוי להיפ הופ החדש והרענן שפועל בתל אביב בשנתיים האחרונות) וגם אל תכל'ס.

אני בנביאים בפינה
אני בנביאים בפינה. משמאל לימין: אני, לא מכיר, לא מכיר, חסיד, לא מכיר. קרדיט: http://www.flickr.com/photos/jewschool

אבל מה נשאר מזה?

בשונה מהרוח הפסימית של סגול59 שחי בתוך עמו, ובניגוד לשלל מבקרי מוזיקה מנותקים למדי במגדלי מעבדי התמלילים שלהם (כן עיתונאי "העיר", אני מתכוון אליכם), ההיפ הופ הישראלי מאוד חי. אם היה לי ימבה כסף הייתי משחרר פנינים של ראפרים ישראלים על ימין ועל שמאל. פלד ואורטגה השלימו אלבום יפיפה בשם "משלוח מיוחד", שלמצער מועד יציאתו לא ידוע. אורטגה השלים אלבום בשם 4:47. לוקץ' בשלבי סיום של אלבומו השני. תכל'ס עם אלבום בקנה שיצא בשנה הקרובה. אקסום הוציאו אלבום מצוין. קוטלר וצ'יקו-בס עובדים על אלבום שיש בו כמה טראקים מעולים. חסיד שחרר כמה רימיקסים מצוינים. פרודוקס עובדים על האלבום שלהם. ראף עובד על האלבום שלו ומשחרר לרשת טראקים ללא הרף. כהן@מושון האולטרא מוערכים עובדים על אלבום שני ועסוקים בלשבור את כל הקווים אל סצנות חדשות. ויש עוד שלל ראפרים שאין לי כוח לכתוב את הכינויים המטופשים שלהם (מה קרה לשמות משפחה תגידו?) שעובדים על שירים ואלבומים.

בשנים האחרונות הרבה הרכבי היפ הופ צעירים מתייעצים איתי לגבי האסטרטגיה שלהם. אין לי בעיה עם זה ואני שמח לתרום מהניסיון שלי. רובם רוצים להופיע, רוצים לייצר את הקהילה שלהם. קשה להם, אבל הם מתאמצים. הם מארגנים ערבי הופעות, דוחפים את עצמם וממשיכים קדימה. אז אפשר לומר שמשהו קורה כאן. בזמן שמועדוני מסיבות אוכלים כאפה על המשבר הכלכלי ומארחים פחות אמ.סיז, הם מחפשים את עצמם בעולם ההופעות. הכלכלה החדשה של המוזיקה כופה עליהם כללי משחק אחרים. הם כולם התחילו הרבה יותר מאוחר מהדג נחש או סבלימינאל, הם כולם יודעים שהם לא יעשו כסף מדיסקים. מה גם שבגלל שההיפ הופ פונה לקהלים צעירים יחסית, ובגלל שרוב צרכני ההיפ הופ הכבדים עדיין באמצע שנות ה-20 שלהם, ההיפ הופ לעולם לא יהיה הז'אנר שמוכר הכי הרבה דיסקים. עם זאת הוא הז'אנר הכי פופולארי ברשתות חברתיות ישראליות. עברתי היום על רשימת קהילות המוזיקה באתר "מקושרים". כל הקהילות מורכבות מאוהבי מזרחית והיפ הופ. איפה שהוא בעמוד השביעי יש איזו קהילת חובבי מטאל. וזה ברשת החברתית הישראלית (יענו לא פייסבוק) הכי גדולה בעולם. בפייסבוק במצטבר יותר מ-13,000 ישראלים מצהירים על עצמם כאוהבים היפ הופ. שזה כמו רוק. אמנם מזרחית גם בפייסבוק שולטת בכיפה (פאקינג 26,000 ישראלים מצהירים שהם אוהבים את משה פרץ, ו-13,000 את אייל גולן(!!), אבל אם תחברו לזה את אוהדי הדג נחש וכו', תגיעו למספרים יפים. ההיפ הופ הוא גם אחד הז'אנרים הכי מצליחים בסלולר.

אז אני מניח שנשאר משהו מכל שנות הפעילות של פרברים והטרופרז. אני חושב ששינינו, לא באופן אבסולוטי ולא באופן בלעדי, אבל שינינו. אני מניח שבעשור האחרון, בו ההיפ הופ הישראלי למד ללכת על הרגליים על אמת, רחוק מחברות התקליטים הגדולות, רחוק מהבמות הגדולות וקצת אחרי שתכנית הריקוד המטופשת של רחוב נגד קלאסי הצליחה להמאיס את המיתוס של ההיפ הופ על המיינסטרים לגמרי – משהו קרה. התרבות העצמאית של ההיפ הופ מתעוררת, מראה נוכחות ונותנת קצת יותר בראש. זה עניין של זמן עד שעוד הרכב יתפוצץ כלפי חוץ ויסחוף קהלים. זה לא יהיה קל, אבל יש כאן יסודות עמוקים הרבה יותר ממה שנראה.

אז במילים אחרות ובשביל לסכם את כל הנושא הזה – הנה בשפת ההיפ הופ מה שאני חושב על הכתבה בעכבר העיר:

בום-באדא-באם-באם. שיזדיינו כולם.
כיופאק. היפ הופ בלאגן. די.ג'יי, סובב לי עוד אריך נגן.

* מתן טיקטאק המוכשר מהבלוג Rythms&Rhynes התייחס לפוסט הזה ממש כאן.