על כתיבת פנטזיה לא מערבית

סיימתי לקרוא את טרילוגיית Winternight של קתרין ארדן. מניח שרובכם לא מכירים את השם, ארדן היא אחד השמות ה-Up and coming במצעדי מכירות הפנטזיה מזה מספר שנים, ולצערי הספרים שלה עדיין לא תורגמו לעברית. מה שמיוחד בכתיבה שלה הוא שהיא חלק מזרם שלא עושה שימוש בחומרי גלם קלאסיים, אלא מחפש השראה ממיתולוגיות אחרות. במקרה שלה, המיתולוגיה הסלאבית, המוכרת למי שמשפחתו מגיעה מחבר העמים היטב.

במוקד העלילה של סדרת Winternight, עומדת נערה כפרית במחוז ברוסיה של ימי הביניים. רוסיה של התקופה היא שורה של נסיכויות המנהלות קשרי גומלין וכפופות לנסיכות במוסקבה. הנצרות מנסה לטעת אחיזה באזורים הכפריים, ועולם האגדה הסלאבי מנהל מלחמת הישרדות מול הדת. גיבורת הסיפור מגלה את עולם האגדות, ומוצאת כי יש לה בו תפקיד מפתיע במיוחד. העלילה משלבת דמויות מיתיות כדומובוני, רוסלקות, צ'רטות ושאר מיני רוחות ושדים מהמיתולוגיה הסלאבית. זה בעצם ספר פנטזיה על דד מורוז וסינגורצ'קה, גיבורי הנובי גוד.

רוב הכתיבה הפנטסטית שאני קראתי בחיי נשענה על המיתולוגיות המערביות המרכזיות – היוונית, הנורדית או הבריטית. את עולמות הפנטזיה מאכלסים עלפים, דרקונים, הוביטים, גמדים, פיות וכן הלאה. זה לא מפתיע, שכן רוב מה שקראתי בחיי היה ספרות מערבית. מיצירות קלאסיות כשר הטבעות, ועד לספרות מודרנית יותר כמו ניל גיימן. לא פעם הרגשתי כי נוצרו מעין גבולות גזרה מחייבים במסגרתם רוב ספרות הפנטזיה מתקיימת והיא מכילה את אותן קונבנציות של קסם ואגדה. אבל גבולות נועדו שישברו אותם וישחקו איתם, כי אחרת איפה הכיף? הפעם הראשונה שקראתי פנטזיה שלא נשענה על עולמות התוכן המערביים הייתה בסדרת "רצון הנודד" של מרגרט וייס וטרייסי היקמן, מעין פנטזיה המבוססת על המיתולוגיה הערבית/איסלאמית, כמו שאמריקאים תופסים אותה – ג'ינים, בדווים מסתוריים וכו'.

בשנים האחרונות הולכת ועולה כתיבה פנטסטית המבוססת על מסורות חדשות. למשל, "ילדי הדם והעצם" של טומי אדמייה, הנשענת על סיפורי עם מערב אפריקאיים. בקינדל מחכה לי The Poppy War של R.F Kuang העוקב אחר אימפריה סינית אפלה. הנובלה The Terracotta Bride של זן צ'ו, היא אחת המיוחדות שקראתי בשנים האחרונות וגם היא שואבת השראה מהמיתוסים הסיניים. אגב, קתרין ארדן היא לא הכותבת היחידה שנשענת על מיתולוגיה סלאבית, אליה מצטרפת נעמי נוביק שזכתה בשלל פרסים על ספרה "עקורה", וכעת הוציאה ספר חדש בשם "Spinning Silver". בראיונות עם אותם סופרים הם מתארים איך בשנים הפורמטיביות של חייהם שמעו על אגדות ומעשיות הנוגעות לתרבות מהם הגיעו. אלו היוו את חומרי הגלם שלהם, והיו להשראה לכתיבה שלהם. זה מרענן, זה מרגש ועבורי כיוצר זה שב ומזכיר את האמת הפשוטה שאם אתה רוצה ליצור משהו אותנטי אה חייב להתחבר לחוויות אמיתיות בחייך, בין אם אלו חוויות רגשיות, ובין אם אלו אלמנטים של התרבות שאתה חלק ממנה.

פייסבוק, חטיפת השיח הציבורי והצעד הנכון

בשנים האחרונות, ככל שהפעילות החברתית שלי הלכה והתעצמה, יותר ויותר יוזרים פיקטיביים הופיעו לי בפיד. לצידם, מודעות ממומנות מטעם גופים עלומים. אזרחים למען אבי גבאי, יאיר לפיד כל האמת, השמאל משקר לכם. כל פעם מודעה מצד אחר של המפה הפוליטית. בתור משתמש דיגיטלי מיומן, יכולתי ממש לראות איך חצאי אמיתות ושקרים שמפרסמים עמודים פיקטיביים, הופכים לתעמולה בוטה אצל אנשים רגילים, שלא יודעים לסנן מידע שקרי מאמיתי.

מוטרד מהנושא, כתבתי על כך מאמר ל-YNET, תחת הכותרת שוטפים לכם את המוח בפיד בדרך לבחירות. בד-בבד החלו להופיע יותר ויותר תחקירים על בוטים ומשתמשים סופר פופולריים ברשת, רשתות בטוויטר וכו'. השמועות אומרות שמפלגת השלטון מפעילה צבא של יוזרים מזויפים מחברה בלונדון, ואבי גבאי נתפס מפעיל חברות שייצרו פייק ניוז כלפי המתחרים הפוליטיים שלו. הרגשת שמשהו זז. במקביל, בכל פגישה שהייתי בה, שאלו אותי על קיימברידג' אנליטיקה, החברה שעבדה עם טראמפ בבחירות, והאם יש ממש בטענות שלהם לתיאוריה פסיכולוגית מורכבת המנתחת אישיות. נאמן לעצמי, הלכתי לפסיכולוגים חברתיים-פוליטיים מובילים, מומחים במבחני אישיות, ובדקתי אם יש אמת בדברים. התשובה היא שככל הנראה שהתיאוריות לא עובדות באמת שכן הן מייצרות תמונה כללית מאוד וחלקית, אבל שחברות רבות מייצרות מידע מפולח ברמה גבוהה מאוד. השילוב המסוכן הזה של פייק ניוז ויכולות טירגוט, מאפשר לפגום בהליך הדמוקרטי.

כבר עתה עלות רכישת הידע הפוליטי אצל הבוחר היא גבוהה מאוד. לפי פרופ' איליה סומין, הבורות הפוליטית אצל המצביע הממוצע גבוהה , ועלות רכישת ידע פוליטי שהוא מורכב מיסודו, יקרה. כדי לשלוט בכל הנהלים, תקנות, אילוצים, פשרות, שיחות, מו"מ מתקיים וידע כללי, אדם צריך להשקיע זמן רב. את הבורות הזו מנצלים תועמלנים, קמפיינרים פוליטיים ואחרים שמנסים למנוע מהיחיד לצבור ידע פוליטי, או להנגיש לו עובדות שקריות וחצאי-אמיתות. גופים כמו המשרוקית למשל מנסים להיאבק בכך. אבל הפתרון האמיתי נמצא אצל פייסבוק שחלק מהאחריות החברתית שלה הוא לא רק למנוע הפצת מידע שקרי אלא להנגיש מידע נכון. השבוע הודיע הרשת שתמנע הפצת מידע שקרי ותדרוש הזדהות לפני הפצת מידע פוליטי מהגוף המפרסם ברמת האחראי הוודאי. בארה"ב הם דורשים צילום תעודות לאמת זהות. יש לקוות שרמה כזו של דרישה תתקיים גם בישראל. אולי כך נמנע את חטיפת השיח. השלב הבא שצריך לדרוש – הפצת מידע מאומת בלבד. יש שלל כלי חוכמת המונים לעשות זאת. רק צריך להרים אותם.

סיכום שבוע שני לפטריאון

כמעט נגמר השבוע השני לפטריאון. 31 אנשים הצטרפו לתמיכה, מהם חברים, מהם משפחה ורובם אנשים שלא ציפיתי בכלל. וזה מהמם ומפתיע. פתאום שומעים שאלות, סקרנות ועניין. בשיחה השבוע עם חבר, שהוא גם תומך פטריאון, הוא אמר לי שיש לו הרגשה שאולי צריך לתת קצת יותר סיי אישי, לספר בתכל'ס על מה אני כותב ומה הנושאים שהעסיקו אותי בכתיבת הספר. לקחתי את האתגר.
"שני הקבועים" הוא קודם כל ספר על אבל. הוא ספר שמתעסק בהתמודדות עם מוות מזוויות שונות. הפחד מהמוות, ההשלמה איתו, הפרידה מאנשים שאנחנו אוהבים. הסיפור בכללותו עוסק בזה וכל דמות בוחנת את ההתמודדות עם האבל מזווית אחרת. הזקן מלווה את הנשמות, הנער שמתחבר איתו לומד לחיות עם המוות והילדה הקטנה כועסת על עצם קיומו.
במהלך הכתיבה נתקלתי ב-Positive Death Movement, תנועה פילוסופית-רעיונית שלוקחת את המוות ומתייחסת אליו כחלק טבעי מהחיים. לשיטתם, לשאול שאלות על המוות, לספר על החוויות שלנו איתו, לשתף בהתמודדות איתו – זה הכול חלק ממחזור החיים, ממי שאנחנו. התנועה מקיימת מפגשים תחת השם "קפה מוות", מפגשי סלון ובתי קפה בהם מדברים על המוות בצורה חופשית. 
הרגשתי שהכתיבה שלי נוגעת בנושאים דומים לאלו של התנועה. הכתיבה על זקן המלווה נשמות למנוחה האחרונה, נוגעת בעצם למגע שלנו החיים עם המתים, עם רעיון הפרידה מהם. אני חושב שבכתיבה שלי, ניסיתי לנרמל את השאלות שיש לי על המוות והחיים. להוציא אותם החוצה לעולם ולשאול שאלות לגביהם.

להצטרפות לפטריאון >>>>> http://patreon.com/dweck

נמרוד דוויק