טקסט ראשון מזה זמן רב. גבעות

לפני הטקסט כמה מילים.

חזרתי לכתוב אחרי תקופה ארוכה מאוד, אולי יותר מדי ארוכה שלא כתבתי. בשנים האחרונות הייתי שקוע בכתיבה עיתונאית. זו כתיבה שיכולה להיות מספקת, אבל היא נטולה מהתשוקה והאנרגיות של הכתיבה היוצרת. כמו ההבדל בין ליצור במפעל לבין ליצור למען ביתך. אל תתפסו אותי לא נכון, אני נהנה מאוד מהכתיבה העיתונאית, ביקורות המוסיקה וכן הלאה. אבל זה לא אותו דבר.

בתקופת הפרברים הייתי כותב קצת ורסים. אבל ככל שהתפקיד שלי בלהקה הלך וקהה ונהייתי יותר מנהל מאשר אמן, הכתיבה דעכה ותפסה מקום משמעותי פחות. כשהייתי בתיכון כתבתי המון. יש לי מחברות על גבי מחברות של טקסטים שלי. סיפורים, שירים, עמודים על גבי עמודים של טיוטות שהיו אמורות להפוך לנובלה הראשונה שלי. אבל זה לא התקדם. הפסקתי מתישהו. אני מאשים הרבה גורמים בזה. אבל בעיקר את עצמי. ניסיתי כמה פעמים לחזור לכתוב, אבל תמיד לא הייתי מרוצה, תמיד חשבתי שזה לא משהו. התחלות על גבי התחלות. חשוב לי להדגיש – אני לא מאמין במחסום סופרים, Writer's Block. אני גם לא מאמין במוזה. אני מאמין בזה שכתיבה, ובעצם כל יצירה, צריכה לבוא ממקום מקצועי של החלטה שזה מה שאתה עושה מצד אחד ומקום של שלמות רגשית מהצד השני.

בשנה האחרונה, ככל שחיי התקדמו למקום שאני מרגיש טוב יותר לגביו, עלה בי שוב הרעב לכתוב. זה טקסט ראשון שאני מרוצה ממנו אחרי תקופה ארוכה שלא כתבתי. בטח לא האחרון. אני אשמח לשמוע תגובות.

גבעות

בשולי הישוב ישנה עיר. בעבר לא הייתה. היינו יושבים בפארק המשקיף לגבעות הריקות וחולמים. גחל ניצת ועשן נרגילה עלה לאוויר. מישהו הביא משהו לאכול, מישהו הביא משהו לשתות. השקו אותי, האכילו אותי, תנו לי לעשן. היינו מלכים. מילים נישאו ונאמרו, חלומות נטוו. הבטן מלאה במזון ומשקה, הראש סחרחר קלות מעשן הנרגילה והראש מלא חלומות.

בחורף הגבעות בהקו בירוק, מבטיחות ממלכות, מספרות מעשיות על תקופות שהיו. בקיץ נשטפו בצהוב עז שנמשך עד עין קץ. המילים שנישאו הפכו למשפטים, המשפטים להבטחות. לעולם לא נפרד. לעולם לא נפסיק להעז. אני תמיד חולם. מעל הנוף השמש שלטה ביד רמה, צובעת את השמיים בכחול וורוד, כתום בוהק שעטף את הגבעות, שהלך והפך לורוד שהכחיל לו ככל שנעלמה לה מעבר לאופק. כאשר נשקה השמש לקו הגבעות בשקיעה, נצנוצה הבטיח לנו זהב. אם רק תעזו, הבהבה השמש השוקעת, תוכלו להשיג אותי. היינו מוחאים לה כפיים כאשר נעלמה. שמחים את שמחתה, שמחים את החלום.

באחד הימים יצאנו בבוקר אל הגבעות. מצאנו פרצה בגדר המערכת שהקיפה את הישוב ויצאנו לנדוד את השיפולים שנשקו לישוב. היה זה חורף והגבעות היו ירוקות כולן. העשבים קרעו את אדמת הגיר והעפר  וכיסו את העולם במצע מבטיח. הם הגיעו עד לברכיים, אוחזים בנו, מרטיבים אותנו משאריות הטל והגשם שלא הספיק להתייבש. השמש עדינה, נתנה אור יפה, והעננים האפורים של אמצע החורף לא הסתירו דבר, לא איימו בממטרים. גבעה אחרי גבעה חצינו, סקרנות מהולה בתחושת חלוציות וגבורה, מה מסתתר בין הגבעות, מה מעבר להן.

לא ידענו על מה אנו דורכים רוב הזמן. צעדנו על פני העשבים שהחביאו את האדמה. מדי פעם קרחת קטנה חשפה קן נמלים, חשפה אבנים לבנות גדולות ועליהן חרקים. הגבעות שקקו חיים ואנו צעדנו עליהם. בני אלים. צעדים גדולים ומהירים, אוויר חי מסחרר אותנו באהבת הטבע והאדמה. שילחנו מבטים זה אל זה, חיוכים גדולים. עוד גבעה, קדימה, עוד קצת. הנה עץ בודד. תחתיו ננוח. אחר כך נמשיך לתור, נמשיך לחפש את השמש ששקעה, נמשיך לדבר על החלומות וההבטחות.

ראשית מצאנו אוטובוס חלוק ומנוקב בלב שדה שטוח. דבר לא צמח בשדה ותרמילי נשק היו פזורים לכל אורכו ורוחבו. דממה. בוא נלך מכאן, לוחשת מישהי. היא מביטה סביב על השדה הערום. עננים מצטברים במערב. אחרים מסתכלים מסביב, מנסים להבין את המקום. אני נמשך אל האוטובוס ונכנס אליו. הדלתות נעתרות למגעי ונפתחות בקלות. אני עולה בזהירות, מפחד להיחתך מהברזל החשוף. פנים האוטובוס ריק. המושבים נעקרו מזמן, החלונות גם כן. אני מביט סביב בשלד העירום והמנוקב. חוצה אותו מהדלת הקדמית לאחורית. דממה. לא רחוק מהאוטובוס אני מבחין בגלעד קטן. יש עליו שלט. כאן נהרג חייל בתאונת אימונים. זו הקסדה ששימשה אותו. מתגעגעים ואוהבים.

אנו שבים לטפס על הגבעה, להמשיך הלאה. אנו מטפסים בדממה על המדרון התלול. יד מושטת לעזרה. מכאן קל יותר, מכאן קשה. גבינו מופנה אל האוטובוס המנוקב, אל הגלעד, אל שטח האש הנטוש. עינינו נשואות למעלה הגבעה, והעלייה קשה. אנו ממשיכים קדימה בשתיקה. מחפשים נקודה לנוח בה, לשתות בה תה ולאכול משהו. להנות מהטבע החי סביבנו. בבוסתן עצים מצאנו מקום טוב לנוח. עת המים נרתחים אני קם לתור את הבוסתן. אני שם לב לדפוס נוכח. אלו עצי פרי, ושם תאנה והנה מטע זיתים קטן. ובין לבין חורבות משוטחות, סימני יסודות ומיקומי קירות. זו אחוזה עתיקה ושבורה שרמזים על עברה טמונים בעצים, החורבות והגת הגדולה. העשבים מסתירים את שברי העבר. ואנו במרכז, נותנים למים החמים להחליק בגרוננו. קוביית שוקולד נמסה בפה. מי חי פה? שואל אחד. בטח מישהו עשיר. אבל הוא כבר לא פה, משהו קרה לו. אומר אחר. בטח מלחמות, אני משיב. או שאולי האזור כבר לא היה אטרקטיבי למגורים. בכל מקרה הוא נטש את הכול לפני המון שנים, והטבע כיסה את מה שאפשר. טשטש עקבות.

תוהים ושקטים ניקינו אחרינו את שאריות הלכלוך, מותירים את הגבעות בתוליות ונקיות, כפי שחשבנו שהן, והמשכנו קדימה. השעה הייתה צהריים מוקדמים, ולא היו לנו עוד הרבה שעות שמש. שברנו לכיוון המשוער של הכביש המהיר, דרכו נוכל לחזור אל הישוב בקלות יחסית, אולי נתפוס טרמפ, אולי לא. האוויר הצטנן והשמש הפסיקה לחמם. עננים ריחפו מעלינו, אפורים ומאיימים. טפטוף קל החל והגברנו את צעדינו. קריאת שבר נשמעה, מאחד החברים. שלולית בוץ קטנה שהוסתרה היטב על ידי העשבים לכדה את רגלו לשנייה, הרטיבה אותו ומילאה את רגלו בבוץ.  המשכנו לאט יותר, מקווים שאולי מאחורי הגבעה הבאה ימצא הכביש הבייתה.

בעמק שבין שתי גבעות, כשיכולנו לשמוע כבר את זמזום המכוניות, כשהשמש צבעה בורוד עדין את השמיים, מצאנו שלד פרה ענק ששכב בשלמותו בין העלים. היה משהו פרהיסטורי בנוכחות של השלד. גדול, ענק ומאיים. משועשעים לשנייה התחלנו לשחק איתו. קיפצנו סביבו כאדם קדמון, הצטלמנו עם הלסת והגולגולת. אחד פירק את הגולגולת וארז אותה לתיק. טפטוף קל החל, התעלמנו ממנו. המשכנו להצטלם ולצחוק סביב השלד. ממצא מימים עברו. אט אט הקור הזדחל והטפטוף התחזק. השמש כמעט נעלמה והחלטנו להזדרז להגיע אל הכביש. עוד גבעה אחת, עוד מעט נגיע אליו וממנו הדרך הבייתה קצרה. אבל הגשם כבר היה חזק. עד שהגענו לכביש כבר היינו רטובים לחלוטין. שעה לאחר מכן הייתי בבית.

בימים שאחרי קדחתי מחום והשתעלתי. שכבתי על המיטה, מדמדם מחום, נאבק בשתיית תה, מתעטף ומסיר מעלי את הפוך. עובר משינה לבהייה באוויר, מדממה להאזנה למוסיקה. בין לבין חלמתי. רכבתי על אוטובוס הרתום לשלד פרה, והיא גררה אותנו גבוה באוויר. נפלתי, נפלתי, נפלתי עד שהתעוררתי שטוף  זיעה ומבוהל.

בשולי הישוב ישנה עיר. היא כיסתה את הגבעות ומחקה אותן.  מהפארק שבשולי הישוב כבר לא רואים את המשעולים הירוקים והשמש נעלמת לה מאחורי בניינים. היכן שהיו הגבעות תוכל לראות בתי מגורים. אורות מתנוצצים בחלונות וצלליות משפחתיות. מכוניות חוצות כבישים, קוברות תחת הצמיגים הנשחקים והאספלט את שהיה ולא יחזור. חיפשתי לי גבעות אחרות ולא מצאתי מעולם.

כתיבת תגובה