יהודה וינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה

רע ולא עובר

עם כניסתה לתפקיד מירי רגב נפנפה בכך שהיא תקבע למי ראוי לתקצב פרויקטים תרבותיים. הנימוק – הליכוד קיבל 30 מנדטים והשאר לא. אז הם ישלטו. לפני הבחירות היא נפנפנה בקלף שהגיע הזמן לחסל את ההגמוניה של השמאל. אישית אני חושב שמדובר בבדיחה עם טעם רע. הימין שולט דה פקטו מאז 2001 באופן מוחלט וקודם לכן ניצח כמעט בכל מאבק שליטה שהתקיים מאז 1996. מבחינה זו האמירה שלה היא עוד עדות לסגנון השלטון הכוחני של הליכוד שעסוק בלרסק כל התנגדות שהיא. סגנון שמציב אתגר מהותי לדמוקרטיה בישראל.
תרבות אמורה לשקף את מגוון הדעות בחברה מסוימת. בסופו של דבר רק נראטיב אחד ישאר לטווח הארוך. אי אפשר לקבוע מראש מה יהיה הנראטיב. צריכה להיות תחרות על דעת הקהל, מבחינה זו השוק החופשי וחופש הביטוי מאפשר לדעות שונות להתחרות זו בזו. רוח הזמנים גורמת לכך שדעה אחת מזנקת גבוה יותר מאחרת. כאשר ממשלה באה ודורסת את המיעוט היא פוגעת בדמוקרטיה. זוהי עריצות הרוב בצורה הגסה ביותר. התגובה האגרסיבית של הימין, החל בלימור לבנת, המשך במירי רגב, לצד מקהלת אם תרצו וישראל שלי שצועקים בקול נגד כל מה שחורג מהנראטיב שלהם, הוא עדות בעיקר לחולשה של הדמוקרטיה כיום. חולשה שמתחילה בפירוק של המדינה על ידי גופי הימין לטובת גישת ההפרד ומשול שהם אוהבים כל כך.
בחודשים האחרונים יצא לי להתווכח עם אנשים רבים שקבלו כי מהלכה של רגב הוא מהלך פוליטי לגיטימי. אז כמה דברים שצריך להבדיל: יש את המהלך של הפניית תקציבים לפריפריה שהוא מהלך פוליטי ראוי, מבורך ורצוי. בתור מישהו שהשקיע שנים בהופעות ברחבי הארץ אני הראשון להתייצב ולפרגן. אבל יש את המהלך של לסתום את הפה לתיאטרון, קולנוע, מוזיקה או כל מהלך אחר על רקע פוליטי וזה רע ולא עובר. גם אם אני לא מסכים עם תכני ההצגות לפעמים וגם אם זה מקומם, אני חושב שזו חובתו של כל אזרח דמוקרטי להאבק על חופש הביטוי.

היום למרבה השמחה התחוור שיש חוק ויש סדר ויש מי שמצליח להציב גבולות. היועמ"ש הבהיר למירי רגב כי קיים קושי חוקי בהתניית כספים ליצירות שמיישרות קו עם אפיק פוליטי מסוים. סחטיין.

כתיבת תגובה