בנט-גייט

תגובתו במהלך יום העצמאות של השר בנט כי סטודנט עלום צייץ מחשבון רשמי של שר בממשלה תגובה שלא אושרה עם אף גורם מוסמך צריכה להדליק שורה ארוכה של נורות אדומות. יודע כל מנהל תקשורת כי העוצמה הרבה הגלומה בפרסומים ברשתות החברתיות דורשת בקרה מתמדת ואישור של המנהל או גורם רשמי אחר. בהתאם, ההיגיון אומר כי אותו ציוץ, שהתוכן שלו הכשיר אלימות כנגד הורים שכולים, היה יכול להתפרסם רק באישור של גורם מוסמך. במידה וכפי שטוען השר, הדבר קרה בטעות ולא אושר עם איש, הרי שיש לשאול שאלות קשות לגבי האופן בו ניתנים אישורים בלשכתו של השר לפרסומים שונים, למי יש גישה למידע ומדוע סיסמאות והרשאות מחולקות כלאחר יד. עצם קיומן של שאלות אלו מעורר חששות לגבי האופן שבו מתנהלת אבטחת המידע במשרדי השרים, בטח ובטח במשרדו של השר בנט.

נפתלי בנט. קרדיט: העמוד הרשמי של בנט בפייסבוק

נפתלי בנט. קרדיט: העמוד הרשמי של בנט בפייסבוק

בנט איננו שר זוטר והמידע לו הוא נגיש הינו רגיש ומסווג. הוא חבר בקבינט המדיני-ביטחוני, ולפי כל הפרסומים השונים שותף סוד בכיר למהלכים הרגישים ביותר של ממשלת נתניהו. כשר במעמד בכיר הוא נדרש למשנה זהירות לגבי המידע שברשותו ולאבטחת מידע. ההתייחסות המזלזלת כלאחר יד לגישה לחשבונות וחלוקת סיסמאות לסטודנטים זוטרים בלשכה, מדאיגה. האם ישנה תרבות ארגונית חולה בסביבתו של בנט? הרי גם בעבר, במהלך מבצע צוק איתן, נקשר שמו להדלפת מידע סודי, הפעם אליו, ממקורבו תא"ל (מיל.) אביחי רונצקי. האם התייחסות זו של בנט למידע רגיש היא רעה חולה בקרב כל מקורביו? האם בסביבתו של בנט התייחסות לסיסמאות וגישה היא כלאחר יד?

בנט-גייט היא סימן מדאיג של ניהול חסר אחריות. ההודעה הרשמית שיצאה לאחר הפרסום שציינה כי סטודנט עלום שם פרסם. מי הוא אותו סטודנט? האם הוא עבר תדריך מסודר? מי אמון על תדריכים אלו? בנוסף יש לשאול האם השב"כ או שירות המדינה תדרכו כראוי את השר בנוגע לפרסומים רשמיים היוצאים מטעמו. ככל הידוע, המדינה איננה מספקת הנחיות רשמיות בנושאים אלו. דווקא השר בנט, שר האמון על מערכת החינוך העוסקת בין היתר באתגרים שמספקת המדיה החברתית היה צריך לדרוש ולהקפיד חומרה כקלה בנושא זה. חלק ממערכות הביטחון הישראליות נוקשות מאוד בנהלים שלהם בנוגע לכל השימוש במחשבים ונגישות למידע. ראוי יהיה אם שר הביטחון ילמד מהנהלים בצה"ל בנוגע לנושאים אלו.

מנהל גרוע

 

בכנות רבה, שאולי שנים חיכינו לה, שחרר ראש הממשלה וידאו בו הוא מפרט את תפיסת עולמו. כוחות האיסלאם הקיצוני נמצאים בכל מקום, אסור לפנות שטחים כדי שכוחות אלו לא יזלגו אליהם. הדרך להבטיח את קיומה של ישראל זו עוצמה המושגת לתפיסתו דרך הרתעה צבאית. דבר הדורש צבא חזק. לשיטתו השוק החופשי והשענות על עוצמה טכנולוגית הן הדרכים היחידות להבטיח את העוצמה הצבאית. בניתוח שביצע שאול אמסטרדמסקי בערוץ הכלכלי של תאגיד השידור, הוצג כיצד במשך שנים המדינה משקיעה בחינוך ובביטחון, זאת בכדי לשמר את תפיסת עולמו של ראש הממשלה. במקביל היא מצמצמת איפה שאפשר כדי לאפשר את זאת, המחיר הוא ההשקעה ההולכת ופוחתת בשירותים חברתיים לצד העברת האחריות על החלשים מהמדינה לאזרחים וגופים פרטיים.

 

תפיסת עולמו של נתניהו מובילה אותו להיות למנהל הראשון שנכשל בהובלת המפעל הציוני-הישראלי. ראש הממשלה הוא מנהל גרוע היושב לו בלשכתו, מוקף מלכחי פינחה המספרים לו את הסיפור אותו הוא רוצה לשמוע. הם מחזקים את תפיסת עולמו, הם חושבים כמוהו ומי שלא מתיישר מפוטר או מודח מהמפלגה. כישלונו הניהולי של נתניהו משתקף גם בהתעלמות המובנית מהמחיר הגבוה, הקשה מאוד, שדורשת תפיסת עולמו. מחיר שלא הוא ולא אף אחד מחבריו המחוברים היטב, הממומנים יפה, משלמים, אלא הרוב המוחלט של הישראלים.

אם נתניהו היה מנהל קצת יותר טוב הוא היה שואל את עצמו שאלות קשות. הוא היה תוהה איך יכול להיות שכל יהבו מוטל על מגזר עסקי שמייצר מעט תוצר, מייצא הרבה אבל מעסיק רק 12% מכל השכירים במשק. מגזר שמייצר שכבה שאולי חיה טוב, אבל פירותיה לא בהכרח זולגים לכל המדינה. הוא היה שואל את עצמו מה גורלם של 78% מהישראלים שאינם חלק מהסטרטאפ ניישן, שנאבקים מדי יום עם משכורות נמוכות, עם תשלומים הולכים וגוברים הנופלים על כתפיהם. הוא היה תוהה מה יעשו כל אותם מאות אלפי בוגרי מדעי הרוח והחברה, בוגרי המוסדות העיוניים, כל אותם בוגרי מוסדות מקצועיים שלא הוכשו ללימודים הטכנולוגיים המתקדמים, וכעת מרכיבים את השדרה המרכזית של מעמד הביניים הנאבק. אולי גם היה תוהה מה עושים כל אותם חרדים וערבים שאינם עובדים בהייטק, שכן הענף מעסיק רק 2% מהעובדים בתחום.

אם היה נתניהו מנהל מוכשר, היה מבין לא רק את המחיר החברתי הכבד שהחזון שלו דורש, אלא גם את המחיר שדורשת תפיסת עולמו מהציונות. הוא היה מבין שהסירוב להגדיר מחדש את גבולות המדינה וההצמדות לתפיסת הביטחון שלו, הפכה את הציונות למשהו שהיא לא. בשום מקום לא חתמה הציונות על דרישה לשלוט על מיליונים במסגרות לא דמוקרטיות. אם היה נתניהו מנהל מוצלח, הוא היה בוחן מחדש את הפתרונות שדורשת תפיסת עולמו ועושה צעדים מלאי חזון. אולי היה מצליח להציג פתרונות חדשים בשביל לשמר את העוצמה הישראלית. אולי לא היה מוותר על החלשים בכזו קלות. אולי הוא לא היה מייצר מערכת בה אדם לאדם זאב, אלא חברת מופת כמו שדמיינו אבות המדינה ומייסדיה.

חוק המואזין והחיים המשותפים בישראל

הישראליות מורכבת ממגוון של שבטים שונים, כדברי הנשיא ריבלין, המחפשים את החיים המשותפים. חיפוש זה כולל מטבעו את השאיפה לטוב המשותף לכולם אותו נגלה דרך הידברות וממנה הסכמה על חזון. אך לא כולם מחפשים את המשותף. יש מי ששואפים, בשם חזון כזה או אחר, לטהר את המרחב מכל מה שלא דומה להם. אלו אותם אנשים המדירים ערבים וחרדים ממחייה בערים משותפות. אותם אנשים שנמנעים מהעסקת מיעוטים. בשבוע האחרון הרימו מהם את הראש. הרב לווינגר וחבורת המגבים. הפעם הם תקפו נשים, בפעמים אחרות הם תוקפים להט"בים. לא פעם הם בוחרים לתקוף קבוצות דתיות שונות. למה? כי עבורם המרחב צריך להיות שמור לקבוצה אחת, עם תפיסת עולם אחת, עם צורת אמונה קיצונית מסוימת. כל השונה ממנה, כל השבטים האחרים, לא רק שמבחינתם אסור לשתף איתם פעולה, אלא יש להדיר, להגביל ולקוות שייעלמו מחיינו או שיכנעו. הקיצוניים הללו יכולים להיות חילוניים, דתיים, ערבים או חרדים. אנו עומדים מולם ונאבקים מול הקול הרם שהם משמיעים.
השבוע אישרה הכנסת בטרומית את חוק המואזין. יוזם החוק הוא ח"כ מוטי יוגב, איש השייך לקבוצה קיצונית. הקבוצה אליה שייך יוגב מערערת על הטוב המשותף המתון. הוא איש של שחור או לבן. המבנה הפוליטי הנוכחי של ישראל לא מתאים לדעתו והוא מנצל את חוסר ההסכמה על אופי החברה לטובת מהלך כוחני בו הוא וחבריו מנסים לעצב את ישראל לפי תפיסת עולמם. צריכים תזכורת לפעילותו בעבר קרא יוגב לעלות עם D-9 על בית המשפט העליון. הקליקה של יוגב מאמינה בסיפוח של יהודה ושומרון, בין אם בכוח ובין אם בחוק. לא פעם הוא מנסה עם חבריו להסדיר התיישבות לא חוקית, הנוגדת כל מנהל תקין ומסכנת את האתוס עליו הוקמה המדינה, רק כי הם מאמינים שצריך להיות אחרת. לעיתים הם מנסים להעביר חוק בעייתי מבחינה משפטית כדוגמת חוק ההסדרה, רק כדי שיוכלו לנגח את בית המשפט העליון כאשר זה יפסול אותו.
חוק המואזין אותו יזם, לכאורה עוסק בעוצמת הרמקולים המשמיעים קריאת מואזינים. למעשה הוא איתות חריף לציבור המוסלמי בישראל כי אין להם מקום במרחב אותו מדמיינים יוגב וחבריו. צריך להבהיר שיש מי שלא מרגישים בנוח עם הצעדים הכוחניים שלהם. ח"כ יהודה גליק, לא איש חילוני בשום צורה, שאני חלוק על דעותיו בצורה עמוקה, נמנע מלהצביע עם הקואליציה על חוק המואזין. בכנות רבה אמר גליק כי מדובר בהוספת נפט למדורת חוסר האמון בין הציבור המוסלמי ליהודי בישראל במטרה להרוויח קולות בקלפי. עבור גליק, כמו עבור רבים אחרים, החוק הוא לא עניין של טובת הציבור, אלא מהלך חד כיווני, כוחני, אלים, כלפי הציבור המוסלמי.
בקידום החוק הוציא עצמו יוגב מהכלל וכפר בעיקר. החיים במדינת ישראל מגיעים עם אחריות כפולה. פעם אחת אחד כלפי השני כאזרחים ופעם שניה אחריות של ישראל כלפי העולם. ישראל צריכה להיות חברת מופת. חברה בה בני שלושת הדתות גדולות מוצאים את הדרך הנכונה ביותר לחיות חיים משותפים ושלמים. עיניי כל העולם נשואות אלינו. האופן בו אנו מעצבים את היחסים בין בני הדתות השונות, הוא האופן בו העולם יתפוס את האפשרות של חיים משותפים. האופן בו אנו מתייחסים אחד לשני, שבט לשבט, ביומיום, צריך להיות באופן האחראי ביותר, תוך מקסימום הידברות וחיפוש אחר המשותף והדומה. כל זאת תוך התחשבות וכבוד. חוק המואזין הוא קריעה חסרת אחריות במרקם היחסים.
לצערנו בחודשים האחרונים, בשם אינטרסים פוליטייים צרים וקיצוניות, אנו רואים יותר מדי פעולות שפוגעות במרקם החיים. פעם בפרופיילינג על רקע גזעני ופעם בחקיקה מפלה על רקע דתי.

 

בתמונה: הרב של הקהילה המסורתית בבאר שבע עם הקאדי של רהט בשיחה על החיים המשותפים ודיאלוג בין דתי, באירוע של דרכנו לפני שנה

הרב של הקהילה המסורתית והקאדי של רהט בשיחה על החיים המשותפים באירוע של דרכנו בבאר שבע

הרב של הקהילה המסורתית והקאדי של רהט בשיחה על החיים המשותפים באירוע של דרכנו בבאר שבע