רע ולא עובר

עם כניסתה לתפקיד מירי רגב נפנפה בכך שהיא תקבע למי ראוי לתקצב פרויקטים תרבותיים. הנימוק – הליכוד קיבל 30 מנדטים והשאר לא. אז הם ישלטו. לפני הבחירות היא נפנפנה בקלף שהגיע הזמן לחסל את ההגמוניה של השמאל. אישית אני חושב שמדובר בבדיחה עם טעם רע. הימין שולט דה פקטו מאז 2001 באופן מוחלט וקודם לכן ניצח כמעט בכל מאבק שליטה שהתקיים מאז 1996. מבחינה זו האמירה שלה היא עוד עדות לסגנון השלטון הכוחני של הליכוד שעסוק בלרסק כל התנגדות שהיא. סגנון שמציב אתגר מהותי לדמוקרטיה בישראל.
תרבות אמורה לשקף את מגוון הדעות בחברה מסוימת. בסופו של דבר רק נראטיב אחד ישאר לטווח הארוך. אי אפשר לקבוע מראש מה יהיה הנראטיב. צריכה להיות תחרות על דעת הקהל, מבחינה זו השוק החופשי וחופש הביטוי מאפשר לדעות שונות להתחרות זו בזו. רוח הזמנים גורמת לכך שדעה אחת מזנקת גבוה יותר מאחרת. כאשר ממשלה באה ודורסת את המיעוט היא פוגעת בדמוקרטיה. זוהי עריצות הרוב בצורה הגסה ביותר. התגובה האגרסיבית של הימין, החל בלימור לבנת, המשך במירי רגב, לצד מקהלת אם תרצו וישראל שלי שצועקים בקול נגד כל מה שחורג מהנראטיב שלהם, הוא עדות בעיקר לחולשה של הדמוקרטיה כיום. חולשה שמתחילה בפירוק של המדינה על ידי גופי הימין לטובת גישת ההפרד ומשול שהם אוהבים כל כך.
בחודשים האחרונים יצא לי להתווכח עם אנשים רבים שקבלו כי מהלכה של רגב הוא מהלך פוליטי לגיטימי. אז כמה דברים שצריך להבדיל: יש את המהלך של הפניית תקציבים לפריפריה שהוא מהלך פוליטי ראוי, מבורך ורצוי. בתור מישהו שהשקיע שנים בהופעות ברחבי הארץ אני הראשון להתייצב ולפרגן. אבל יש את המהלך של לסתום את הפה לתיאטרון, קולנוע, מוזיקה או כל מהלך אחר על רקע פוליטי וזה רע ולא עובר. גם אם אני לא מסכים עם תכני ההצגות לפעמים וגם אם זה מקומם, אני חושב שזו חובתו של כל אזרח דמוקרטי להאבק על חופש הביטוי.

היום למרבה השמחה התחוור שיש חוק ויש סדר ויש מי שמצליח להציב גבולות. היועמ"ש הבהיר למירי רגב כי קיים קושי חוקי בהתניית כספים ליצירות שמיישרות קו עם אפיק פוליטי מסוים. סחטיין.

אלימות, פוליטיקה והסתה

פעילי ניצחון 2015 (V15) מול ביתו של נפתלי בנט בדרישה שיקח אחריות על הקיצוניים במפלגתו

פעילי ניצחון 2015 (V15) מול ביתו של נפתלי בנט בדרישה שיקח אחריות על הקיצוניים במפלגתו

אלימות, אמרו גדולים ממני, היא מטרד נבוב. אקט ללא מחשבה, שלא מוביל לשום דבר טוב. ככל שהשנים חולפות אני מרגיש כי החשיפה לאלימות רק מחליאה אותי יותר. אני פחות נהנה מסרטי אקשן, סצנות מדממות בסרטים וכל מה שהטלוויזיה אוהבת להציג בשנים האחרונות. אין בה חוויות צריכה אלו קתרזיס, אלא תזכורות מתמידת, עדות לאלימות העמוקה שטבועה במין האנושי. אלימות שפוסעת לצידנו, חברה שנואה, משחר ההיסטוריה. מאבקים על משאבים, על המשכיות. בטבע האלימות בין בעלי חיים קיימת, לרוב, כדי לשמר חיים. היא נמצאת בכל מקום. אי אפשר לברוח ממנה. אבל צריך לשלוט בה, לאחוז בה בשתי הידיים ולהכפיף אותה להסכמה החברתית.
אני לא פציפיסט, מעולם לא הייתי. אני חושב שאלימות היא רע הכרחי אבל שהחברה בכללותה, דרך המדינה, צריכה להחזיק במונופול על האלימות. צריך לדעת להפעיל אותה בזמן הנכון כלפי מי שראוי ונכון להפעיל אותה נגדו. וגם זה רק כמוצא אחרון ולא בתור נשק דיפולטיבי. הבעיה היא שהיא חיה הפכפכה, רעה ובעיקר כזו המסוגלת לפנות פנימה. בעיקר היא בעייתית כשהיא יוצאת מכלל שליטה והופכת לערוץ ביטוי לגיטימי, אמצעי לדריסת האחר והכפפתו לדעות כאלו או אחרות. בעיה אחרת היא שקיימת כמיהה לאלימות, קל לדגדג אותה, קל לגעת בה וקל להסית אנשים אליה.
ההחלטה להסית לאלימות היא פוליטית, ההחלטה כי המטרה מקדשת את האמצעים היא פוליטית. זה לא במקרה שהשבוע נרצחה נערה בת 16, שירה בנקי, במצעד הגאווה. המצעד הוא פוליטי, הוא הצהרה זכויות אדם ואזרחי מגיעות בצורה שווה לכל האזרחים ולא משנה מי הם בוחרים לאהוב. מעשה הרצח הוא לא רק פשע שנאה, אלא הוא פיגוע. פיגוע שמטרתו לאיים על המאבק לשוויון לקהילה הגאה דרך אלימות. הרצח של עלי דבאוושה, תינוק שנשרף במיטתו, הוא פוליטי. הוא נעשה על מנת להבהיר לאוכלוסיה הפלסטינית כי לעולם לא תהיה בטוח ליד היהודים ולדחוף את שני הצדדים למעשים. ההחלטה להסית בבית אל נגד החלטת בית המשפט העליון, לעלות לשא-נור נגד הממשלה ולהתעמת עם חיילים, גם היא פוליטית. היא עידוד אלימות נגד החלטת ממשלה מצד אחד ונגד הרשות השופטת. אלימות נגד הרשות השופטת היא אלימות נגד החברה. כל אחד מהמקרים הללו הוא תוקפני נגד קבוצות שונות והוא נגד כל מה שאנחנו כחברה דמוקרטית מייצגים.
כשחבר מפלגה בוחר לעודד שנאה לקבוצה מסוימת, כשהוא בוחר לתקוף את הרשויות ולעודד התנגדות אקטיבית להן, כשהוא רומז שיש לנהוג באלימות – הוא פוגע בחברה כולה, הוא פוגע במרקם החברתי. זה אולי לא השם המפורש של האלימות, זה אולי לא ביצוע שלה בפועל, אבל העידוד הוא בלתי נסבל. אם מנהיגי ציבור עסוקים בלהצדיק אותה או לעודד את השימוש בה, על מנהיגי ציבור אחרים לעמוד מנגד ולומר – עד כאן. זה לא מקובל במדינה שאני נבחרתי להנהיג בה ציבורים, זו לא הצורה שבה צריך דיון או ויכוח בחברה דמוקרטית להתקיים.
השבוע יצאתי עם פעילי וי15 להפגין מול ביתו של החינוך בנושא. קראנו לו לקחת אחריות על הקיצוניים במפלגתו, השוליים האלימים שמסיתים ולא מבחינים בין ויכוח דמוקרטי לבין שלילה מוחלטת של האחר. הייתה הפגנה יפה שעוררה עניין רב בקרב הציבור בישראל. הוזמנתי להתראיין לתכנית של קלמן ליביסקינד. התפתחה בינינו שיחה של 10 דקות על האחריות של מנהיגים, הזדמנויות מפוספסות והחלטות פוליטיות מוצדקות. אלו זמנים פוליטיים וכל מעשינו פוליטיים. גם התנגדות לאלימות והסתה, גם מאבק למען זכויות אזרח ואדם.

פרידה מגשר מעריב

הטקסט הבא נכתב לרגל יום השנה ה-15 למותו של אבי. עמיחי דוויק, זכרו לברכה, נפטר בשנת 2000 ממחלת הסרטן. הוא היה שופט מחוזי, יו"ר תנועת הצופים אבל עבורי יותר מהכול הוא היה אב אוהב שתמיד היה שם בעצה טובה, מילה חכמה, חיבוק והכול ללא תנאי. הטקסט הוקרא היום באירוע האזכרה שהתקיימה בתאריך העברי לפטירתו. בתחתית הטקסט אפשר למצוא לינק להקראה שלי של הטקסט.

 

פרידה מגשר מעריב / 24.7.2015

"היה גשר – וראו איננו עוד:
קודם זמנו פורק הגשר הזה,
והתחבורה בנתיביו נפסקה
וצר! עוד רכב אחד היה לו –
והנה אין רכבים לעד,
אינם לעד!"*

גשר מעריב יפורק ונדמה שאיתו גם תל אביב כפי שהציג לי אותה אבי. אבי, יליד תל אביב, בואכה גן החשמל רחוב ברזילי. שם היה המכס הישן וכאן היו צדים ברווזים. כאן התגורר ומהמרפסת היו יורקים את הקציצות של הסבתא אותה לא הכרתי. עבר מיתי ומפואר מלא באנשים אותם לא פגשתי, מלא בסיפורים אודות נער שהיה לגבר, שהסתובב ברחובות העיר, שחינך ועשה, התלוצץ ופגש ואהב את חייו וחבריו. גשר מעריב יפורק ולמרות שהוקם הגשר רק כאשר נולדתי, הוא ואבי קשורים בקשרי עבותות מבלי שידע המנוח, ומבלי שידע הגשר. תל אביב היפה והמוזנחת, אפשרה על הגשר רגעי חסד לשנינו עת נסיעה בחודשיו האחרונים של אבא. הוא, לאחר זמן השיפוט שלו ואני ביציאתי מהבסיס. על הגשר יכולנו לעלות מעל היומיום להתבונן בפיסת שמיים קטנה וצמרות בניינים, רגע לפני הפקק המעיק של צומת הרכבת, בפניית הפרסה שמול תחנת המשטרה הישנה. אב ובנו נוסעים במכונית, ראשי שניהם טרודים, מעלה בגשר חיוך, מטה הפקק מדכא. והנה פיסת שמיים והנה אספלט.

גשר מעריב נחשב בעיני תמיד לפאר הנדסי שכמעט ומגיע למה שהוא היה מסוגל, מבחינה זו הוא תמצית האכזבה. עדות לחיים שהיו יכולים להיות ולא ניתן להם. תובנה זו נחתה עלי כאשר הגעתי לניו יורק לראשונה. הייתי שלושה ימים בעיר, צופה צעיר בשליחות שרק מעוניין להגיע למחנה אליו נשלח אי שם ביערות אמריקה. אינני זוכר הרבה מהעיר מלבד הפלא שנקרא Skyways. גשר שמעל הגשר. אמריקה! זה הדאבל מק עם תוספות של התחבורה. נסעתי בגשר זה פעם אחת ותפיסת עולמי טולטלה. הו גשר מעריב, בן דוד מפגר של דרכי השמיים, אפילו את זה לא נתנו לך. שם מעבר לים הגשרים גבוהים, ארוכים, אתה יכול לראות מעל לבניינים ולחלום, יש נוף ויש תקווה ויש חיים שלמים שתוכל לראות במרחבים. וכאן בישראל אתה סתם גשר מעל צומת, אפילו לא מגיע מעל לבניינים שלידך. על הגשר הזה סיפר לי אבי כי שבה המחלה ופגשה אותו בשלישית, שזה הסוף וזה מה יש ושלא אבכה. עלינו מעלה בגשר והנה פיסת שמיים לשניה קלה. החלום נגוז והנה אספלט והנה פקקים. ואין דרכי שמיים ואין חיים שלמים במרחבים, אלא פקק ליד תל אביב שאיננה ובית המכס הישן וכאן הבית שהיה של סבתא והנה פקק ארוך ומתפתל וצר.

לא תמיד היינו עולים על הגשר. תחת הגשר הכיר לי אבי את שמחת החיים באופן המזוקק ביותר. היא מתחבאת לה במוסד הקולינרי החביב עליו בתל אביב. שש בערב, אבא מפתיע אותי עם השאלה האלמותית – תרצה פיתה עם קבב מהמי ומי? הוא חומק מהעלייה על הגשר, גוזר עלינו דקות איטיות ארוכות בפקק בצומת המרומזר שתחתיו. קצת לאחריו הוא עוצר בצד, חונה חנייה כפולה ומנחה אותי כי אם מגיע שוטר שאצפצף לו שיבוא בריצה. תחת גשר מעריב למדתי אימת הקנס מחניה כפולה ושלטון החוק. תחת גשר מעריב, במכונית שליד המי ומי, למדתי לאכול פיתה עם טחינה ירוקה וקבב עסיסי ולשלוט ברזי האכילה ללא טפטוף תוך כדי נהיגה. מיומנות שהבנתי שגם בגיל 50 קשה היא ודורשת מיומנות רבה. תחת גשר מעריב למדתי שהכביסה מסוגלת לטפל בכל. תחת הגשר שמחת חיים ותאות אכילה וביסים עסיסיים ולאחר הגשר קללות עסיסיות אף יותר ותהיה אם יש אקונומיקה בבית והאם זהו כתם רציני או לא. וגדול מאוד הכאב. וצר.

ולאורך הגשר שתיקות ובפקקים שעליו שיחות. זה השיפוט וזו מלאכתי, וזה שירותי הצבאי ונו באמת. בדיחות גרועות ושיחות קלילות ושם על הגשר פיסה של הנורמלי באותם חודשים קצרים בין סיום הטירונות למותו של אבא. זמן בו היה לשנינו זמן להיות אב ובן, בלי לדבר על המחלה ובלי הפרעות. הביטו מהצד וראו, סוזוקי כחול כהה, על גשר העולה לשמיים, בתוכו אב ובנו בפקק איטי ומזדחל. פקק לא ארוך במיוחד אך גם לא קצר מדי. זמן מספיק בשביל שניהם לראות לרגע את השמיים, לדבר על החיים ולהעמיד פנים שחייהם אינם פגישה קצרה מדי. שלא עוד מעט ילך האיש ושירת חייו באמצע תפסק, שלא יהיה עוד וצר.

יום יום אני פוגש את גשר מעריב. יום יום אנו נפגשים בדרכי לעבודה. תחת הגשר אני אוכל מדי פעם במי ומי פיתה עם קבב, לצד הגשר חלקים נכבדים של חיי מתנהלים. שיחות טלפון, הפקדות כספים, שיחות חבריות עם קולגות, חברים ועובדים. תחת הגשר צעדתי בהפגנות, על הגשר נסעתי במכונית לשלל אירועים בחיי. הגשר הוא הנתיב בו אני נוסע לבד, זכר אבי עמי. הוא אנדרטה המספרת על רגעי חסד אחרונים ופרידה איטית של בנזין והילוכים אוטומטיים. אנדרטה של ידיים על ההגה ועייפות הולכת וגוברת. ואל תבכה ואני חושש שהפעם זה יגמר. אני נפרד לשלום מגשר מעריב, נפרד לשלום מלא אהבה, שכן דרכיו היו דרכי נועם וכל נתיביו היו שלום. ולמרות שאולי נותר לאבי מזמור נוסף ואולי גם לגשר, הרי שצריך לתת לעולם לשיר את שירו. ולומר שלום.

 

* נשתמרו כמה הקלטות של אבי מהתקופה שלפני מותו. אחת מהן היא הקראה של השיר "אחרי מותי" של חיים נחמן ביאליק. הטקסט שכאן מתייחס לשיר המקורי.