אם הולכים לבחירות, וכנראה שהולכים לבחירות, אז הנה כמה דברים ששווה לחשוב עליהם. סליחה על ה-Rant, אחרי 7 שנים של מעורבות פוליטית ללא הפסקה, נמאס לי להחזיק את הראש מול המסך ביאוש.

א. למי להצביע?
אנחנו בתקופה של קריסת מערכות. העולם מתחמם וכוחות רבים עושים שימוש לרעה בטכנולוגיה כדי לשלוט דרך הסתה לטובת האינטרסים שלהם ולא של הכלל. בשורה התחתונה מול כל האתגרים – אנחנו צריכים ממשלה שיודעת לפשר, לתווך ולמצוא את הפתרון המוסכם, הסביר ביותר נוכח האתגרים. אגב, זו המהות של הפוליטיקה הישראלית. זה לא משחק סכום אפס אמריקאי. יהיה צריך לשים פתק למי שאתם חושבים שיכול יהיה להרכיב את הממשלה שתייצג כמה שיותר את הקבוצות השונות ותפשר בינן. ממשלה שלא יהיו בה חרדים, ערבים, דתיים וחילונים – היא עוד סקטוריאליזם מאוס. אני רוצה ראש ממשלה, ואיתו ממשלה, שבחרו בגלל האתגר במחבר. לא מהפה לחוץ, אלא באמת בחרו בזה.

ב. תקווה
הפוליטיקה של "בואו נחסל את היריב" חייבת להיפסק. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עוד מערכה שנשענת על ההנחה שאם נדפוק קבוצה כזו או אחרת יהיה בסדר. הסיבוב האנטי-חרדי שהיה בבחירות האחרונות היה בדיחה מסויטת גרועה. כמו שהסיבוב האנטי-ערבי היה בדיחה מסויטת וגרועה. התקווה היחידה שיכולה להיות כאן, היא התקווה שטמונה במאבק למען הסכמה חדשה בין הקבוצות בחברה. אנחנו צריכים להסכים שאנחנו לוקחים את השלטון ממי שלא רוצה את זה, שוברים את הכללים הישנים, ואז הממשלה שתקום, תעשה הכול, אבל הכול, כדי לנסח מחדש את כללי המשחק. היום יש לנו ממשלה שעובדת בשביל מעט, שהחברים בה מגבים את המושחתים, שמוותרים על ציבורים שלמים בשביל מיעוט. אנחנו לא רוצים את זה.
מבחינתי, תקווה היא האפשרות המדומיינת שאנחנו רוצים בקיומה, אז בואו נדמיין אפשרות של הסכמה חדשה ובואו נעשה הכול כדי לדרוש מהפוליטיקאים שלנו את זה. יש מספיק פרגמטיזם במערכת שאפשר לעבוד איתו.

ג. חילונים, דתיים, חרדים וערבים – הקסם של הפוליטיקה הישראלית הוא בזה שבשורה התחתונה היא כופה שיתוף פעולה בין הקבוצות השונות. כל עוד החילונים יכלו לעשות בריתות אד-הוק עם קבוצה אחת, גג שתיים בלחץ, הם עשו ממשלה. פעם חילונים מימין ופעם חילונים משמאל הובילו, אבל הבריתות משנה תמיד היו עם דתיים וחרדים. אנחנו במצב פוליטי מהמם בו צריך להבין שצריך גם את החרדים וגם את הערבים וגם את הדתיים. מי שלא מבין את זה, לא מבין את המדינה הזו. זה נכון בפוליטיקה, כמו שזה נכון בכלכלה, כמו שזה נכון בחינוך.

ד. אחוזי הצבעה.
אלו יהיו בחירות שלישיות בתקופה קצרה מאוד. הצפי הוא לירידה באחוזי ההצבעה. גם בבחירות הקודמות היה צפי כזה והיה גוועאלד משוגע כנגד. אבל גוועאלד הוא לא פתרון. הפתרון הוא בעבודה שיטתית, מאורגנת, של לסמן בתים, לסמן תומכים ולשלוף אותם מהבית. עשינו את זה ב-2015. כשזה עובד, זה עובד פצצה. צריך לעשות את זה שוב. יש מתודולוגיה לזה, אפשר ללמוד את זה מהר ולשכפל. רק צריך אנשים מחויבים ומשאבים.

זהו. בואו נעשה משהו בלתי נשכח ונתקן את זה.

התלבטתי עמוקות אם לכתוב את הדברים בנוגע לאסון בצפית. אני מסתובב עם כאב בטן על העניין הזה. אני לא זוכר בימי חיי הקצרים אסון בסדר גודל כזה במסגרות חינוכיות. אולי בגלל זה כשאני רואה פרסומים רבים הנוגעים לכך שהנהגת המכינה צריכה לחיות עם האסון כל חייהם, שהמעצרים מיותרים ומדובר באנשים ערכיים, אני מתעצבן יותר. הכול נכון ועדיין, זה לא תירוץ או נסיבות מקלות. צריך לדבר על הרשלנות שהובילה לאסון הזה שוב ושוב ושוב עד שהלקח ילמד. יש אחריות המהדהדת על כל מי שלוקח על עצמו להוביל מתנדבים וחניכים, בין אם הם בני נוער ובין אם הם צעירים על סף גיוס ובין אם הם מבוגרים והאחריות הזו מסתכמת בשתי מילים פשוטות:

העיקר הבטיחות.

אי שם בימי תנועת הנוער שלי, כשעוד הייתי מרכז ומדריך בוגר בצופים, צמד המילים הזה שב וחזר על עצמו שוב ושוב ושוב בכל טיול הכנה, בכל ישיבת הנהגה, בכל מחנה קיץ או טיול פסח או מה שזה לא יהיה. לא הייתה ישיבה שלא שבנו ושיננו "העיקר הבטיחות". אבי, שהיה בילדותי ראש התנועה, היה מספר לי לא פעם סיפורי זוועה על חניכים שחטפו סנאדה שלא נכפתה כמו שצריך, שנפלו כי מישהו לא השגיח מספיק. בטיולים משפחתיים שבו ואמרו לנו לא להתקרב לקצה המצוקים, לא לרוץ בשבילים בחיק הטבע, להשאר במסלול ולהקשיב להוראות הבטיחות. כשקיבלתי תפקידי הובלה ואחריות על חניכים ושכב"ג, כל אותם שיעורים קטנים זינקו לי לראש. אף אחד לא רוצה לחזור הבייתה עם בשורות רעות להורים. לא נקע, לא יד שבורה, לא חתך, לא אשפוז, לא בשורות קשות. בסיוטים שלי לא שמרתי על הבטיחות ומישהו נפגע.

האסון בצפית כל כך מקומם בעיניי, כי הוא מקרה קלאסי של אי שמירה על הבטיחות כי "מישהו אמר שיהיה בסדר". ראיתי את העדויות בחדשות. "מישהו אמר לנו בקשר שאם נצא עד שלוש מהנחל נהיה בסדר". מכיניסטים שמתעדים שיטפון בלילה ליד אתר הלינה ואיש לא מדליק נורה אדומה. ילדים שמביעים את החשש שלהם, הורים שעושים את אותו הדבר ומבטיחים להם שיהיה בסדר. אם יש ספק, אז אין ספק. אם אתה לא בטוח בעצמך במה שאתה עושה, אז אל תעשה את זה.
כשיש לך חניכים תחת הידיים, אתה לא מקווה שיהיה בסדר, אתה קורא את כל העדויות, מכל המשתנים השונים, אתה מפעיל הגיון בריא לגבי כל המידעים שקיבלת ומקבל החלטה. ולדעתי, אם יש לך ספק קטן שגורם לך להרים טלפון כדי לשאול עד איזו שעה זה בטוח, רצוי שתמנע מהסכנה. כשיש לך מתנדבים סביבך אתה לא עושה דבר שיכול לסכן אותם משמעותית. היד תמיד רועדת כשאתה מבקש משהו שיכול להיות לו היבט מסוכן. ולפני שמישהו אומר לי נאה דורש נאה מקיים – ביטלנו ב"דרכנו" בחודשים האחרונים אירועים שעבדו עליהם רבות בגלל ספקות קטנים.

אז בבקשה בדיון הנוכחי, אל תיקחו את השיח למקום בו נספר כמה אנשים הם ערכיים, וכמה הם מלח הארץ. ובבקשה בואו נפסיק לריב על הרקע של אנשי המכינה. הדיון הוא גם לא על חשיבותו של מפעל המכינות. יש עשר משפחות שקברו את הילדים שלהן והן דורשות תשובות ובצדק, יש מכניסטים בכל רחבי ישראל שאוזניהן קרויות למה שאומרים בימים אלו.
על כן הדיון והלקח שילמד ממנו, צריך להיות על נושא אחד בלבד:

העיקר הבטיחות.