פרידה מגשר מעריב

הטקסט הבא נכתב לרגל יום השנה ה-15 למותו של אבי. עמיחי דוויק, זכרו לברכה, נפטר בשנת 2000 ממחלת הסרטן. הוא היה שופט מחוזי, יו"ר תנועת הצופים אבל עבורי יותר מהכול הוא היה אב אוהב שתמיד היה שם בעצה טובה, מילה חכמה, חיבוק והכול ללא תנאי. הטקסט הוקרא היום באירוע האזכרה שהתקיימה בתאריך העברי לפטירתו. בתחתית הטקסט אפשר למצוא לינק להקראה שלי של הטקסט.

 

פרידה מגשר מעריב / 24.7.2015

"היה גשר – וראו איננו עוד:
קודם זמנו פורק הגשר הזה,
והתחבורה בנתיביו נפסקה
וצר! עוד רכב אחד היה לו –
והנה אין רכבים לעד,
אינם לעד!"*

גשר מעריב יפורק ונדמה שאיתו גם תל אביב כפי שהציג לי אותה אבי. אבי, יליד תל אביב, בואכה גן החשמל רחוב ברזילי. שם היה המכס הישן וכאן היו צדים ברווזים. כאן התגורר ומהמרפסת היו יורקים את הקציצות של הסבתא אותה לא הכרתי. עבר מיתי ומפואר מלא באנשים אותם לא פגשתי, מלא בסיפורים אודות נער שהיה לגבר, שהסתובב ברחובות העיר, שחינך ועשה, התלוצץ ופגש ואהב את חייו וחבריו. גשר מעריב יפורק ולמרות שהוקם הגשר רק כאשר נולדתי, הוא ואבי קשורים בקשרי עבותות מבלי שידע המנוח, ומבלי שידע הגשר. תל אביב היפה והמוזנחת, אפשרה על הגשר רגעי חסד לשנינו עת נסיעה בחודשיו האחרונים של אבא. הוא, לאחר זמן השיפוט שלו ואני ביציאתי מהבסיס. על הגשר יכולנו לעלות מעל היומיום להתבונן בפיסת שמיים קטנה וצמרות בניינים, רגע לפני הפקק המעיק של צומת הרכבת, בפניית הפרסה שמול תחנת המשטרה הישנה. אב ובנו נוסעים במכונית, ראשי שניהם טרודים, מעלה בגשר חיוך, מטה הפקק מדכא. והנה פיסת שמיים והנה אספלט.

גשר מעריב נחשב בעיני תמיד לפאר הנדסי שכמעט ומגיע למה שהוא היה מסוגל, מבחינה זו הוא תמצית האכזבה. עדות לחיים שהיו יכולים להיות ולא ניתן להם. תובנה זו נחתה עלי כאשר הגעתי לניו יורק לראשונה. הייתי שלושה ימים בעיר, צופה צעיר בשליחות שרק מעוניין להגיע למחנה אליו נשלח אי שם ביערות אמריקה. אינני זוכר הרבה מהעיר מלבד הפלא שנקרא Skyways. גשר שמעל הגשר. אמריקה! זה הדאבל מק עם תוספות של התחבורה. נסעתי בגשר זה פעם אחת ותפיסת עולמי טולטלה. הו גשר מעריב, בן דוד מפגר של דרכי השמיים, אפילו את זה לא נתנו לך. שם מעבר לים הגשרים גבוהים, ארוכים, אתה יכול לראות מעל לבניינים ולחלום, יש נוף ויש תקווה ויש חיים שלמים שתוכל לראות במרחבים. וכאן בישראל אתה סתם גשר מעל צומת, אפילו לא מגיע מעל לבניינים שלידך. על הגשר הזה סיפר לי אבי כי שבה המחלה ופגשה אותו בשלישית, שזה הסוף וזה מה יש ושלא אבכה. עלינו מעלה בגשר והנה פיסת שמיים לשניה קלה. החלום נגוז והנה אספלט והנה פקקים. ואין דרכי שמיים ואין חיים שלמים במרחבים, אלא פקק ליד תל אביב שאיננה ובית המכס הישן וכאן הבית שהיה של סבתא והנה פקק ארוך ומתפתל וצר.

לא תמיד היינו עולים על הגשר. תחת הגשר הכיר לי אבי את שמחת החיים באופן המזוקק ביותר. היא מתחבאת לה במוסד הקולינרי החביב עליו בתל אביב. שש בערב, אבא מפתיע אותי עם השאלה האלמותית – תרצה פיתה עם קבב מהמי ומי? הוא חומק מהעלייה על הגשר, גוזר עלינו דקות איטיות ארוכות בפקק בצומת המרומזר שתחתיו. קצת לאחריו הוא עוצר בצד, חונה חנייה כפולה ומנחה אותי כי אם מגיע שוטר שאצפצף לו שיבוא בריצה. תחת גשר מעריב למדתי אימת הקנס מחניה כפולה ושלטון החוק. תחת גשר מעריב, במכונית שליד המי ומי, למדתי לאכול פיתה עם טחינה ירוקה וקבב עסיסי ולשלוט ברזי האכילה ללא טפטוף תוך כדי נהיגה. מיומנות שהבנתי שגם בגיל 50 קשה היא ודורשת מיומנות רבה. תחת גשר מעריב למדתי שהכביסה מסוגלת לטפל בכל. תחת הגשר שמחת חיים ותאות אכילה וביסים עסיסיים ולאחר הגשר קללות עסיסיות אף יותר ותהיה אם יש אקונומיקה בבית והאם זהו כתם רציני או לא. וגדול מאוד הכאב. וצר.

ולאורך הגשר שתיקות ובפקקים שעליו שיחות. זה השיפוט וזו מלאכתי, וזה שירותי הצבאי ונו באמת. בדיחות גרועות ושיחות קלילות ושם על הגשר פיסה של הנורמלי באותם חודשים קצרים בין סיום הטירונות למותו של אבא. זמן בו היה לשנינו זמן להיות אב ובן, בלי לדבר על המחלה ובלי הפרעות. הביטו מהצד וראו, סוזוקי כחול כהה, על גשר העולה לשמיים, בתוכו אב ובנו בפקק איטי ומזדחל. פקק לא ארוך במיוחד אך גם לא קצר מדי. זמן מספיק בשביל שניהם לראות לרגע את השמיים, לדבר על החיים ולהעמיד פנים שחייהם אינם פגישה קצרה מדי. שלא עוד מעט ילך האיש ושירת חייו באמצע תפסק, שלא יהיה עוד וצר.

יום יום אני פוגש את גשר מעריב. יום יום אנו נפגשים בדרכי לעבודה. תחת הגשר אני אוכל מדי פעם במי ומי פיתה עם קבב, לצד הגשר חלקים נכבדים של חיי מתנהלים. שיחות טלפון, הפקדות כספים, שיחות חבריות עם קולגות, חברים ועובדים. תחת הגשר צעדתי בהפגנות, על הגשר נסעתי במכונית לשלל אירועים בחיי. הגשר הוא הנתיב בו אני נוסע לבד, זכר אבי עמי. הוא אנדרטה המספרת על רגעי חסד אחרונים ופרידה איטית של בנזין והילוכים אוטומטיים. אנדרטה של ידיים על ההגה ועייפות הולכת וגוברת. ואל תבכה ואני חושש שהפעם זה יגמר. אני נפרד לשלום מגשר מעריב, נפרד לשלום מלא אהבה, שכן דרכיו היו דרכי נועם וכל נתיביו היו שלום. ולמרות שאולי נותר לאבי מזמור נוסף ואולי גם לגשר, הרי שצריך לתת לעולם לשיר את שירו. ולומר שלום.

 

* נשתמרו כמה הקלטות של אבי מהתקופה שלפני מותו. אחת מהן היא הקראה של השיר "אחרי מותי" של חיים נחמן ביאליק. הטקסט שכאן מתייחס לשיר המקורי.

הגיבור הנעלם

שאלה אותי ידידה היום, לכבוד טור שהיא כותבת, למה אני קורא קורא פנטזיה ומדע בדיוני. אחרי תשובה ארוכה ומפורטת, חשבתי שאולי שווה להביא אותה כאן גם כן ולהרחיב קלות. היא נוגעת גם לנושא עיצוב משחקים, ביחוד לפוסט הקודם שלי על המשמעות שיש למשחקים, וגם לנושא כתיבה בכלל. אז למה לא בעצם?

עיקרה של התשובה שנתתי לה עסק בתפקיד המלמד שיש למדע בדיוני ופנטזיה. זה נושא שקל לדון בו, מתוקף התפיסה ששני הז'אנרים (שיש מי שמגדירים אותם כז'אנר אחד אבל נשאיר את ההגדרות הללו לחוקרי ספרות) הם סוג של תמרור דרכים, סימני דרך, לחיים בתקופה המודרנית שלנו. בדומה לתנ"ך בימי הביניים, בדומה לאגדות המיתולוגיה בתקופה הקדומה, כך גם המדע בדיוני והפנטזיה משמשים לנו הוראות לגבי חיינו באמצעות משלים מתוחכמים. כל אחד מהם בתורו שם במרכזו דבר מה אחר. במדע בדיוני זהו החידוש המדעי – תהיה זו תיאוריה פורצת דרך או אלמנט טכנולוגי או אפילו חברה אחרת שפניה השתנו בגלל הטכנולוגיה, בפנטזיה הקסם הוא הכוח המניע את העולם, אם לא קסם אז זוהי נבואה עתיקה דבר מה אחר המנפץ את שגרת חייהם של בני אדם ודמויי אדם ושולח אותם למסע ארוך.

אמר ג'וזף קמפבל יפה, שמרכזו של כל מיתוס נמצא הגיבור ומסעו הוא הד למסע הפנימי שלנו כאשר אנו נחשפים לסיפורו. כשאני קורא מדע בדיוני או פנטזיה, אני חווה את העולם החדש הזה מרחוק, מזדהה עם הגיבור ולומד את מה שהוא לומד במסעו. פרודו באגינס מלמד אותנו על חשיבותה של רעות וחברות; שלל הגיבורים של משחקי הכס מלמדים אותנו על בוגדנותם של בני אדם ועל כך שכולנו, במידת מה, חיים חיים אקראיים לחלוטין שאין לנו כל שליטה עליהם מעבר למשמעות הקטנה שאנו נותנים לחיים; דארת' ויידר מלמד אותנו שבקרב בין האדם למכונה, האדם שבמכונה מנצח (לקח דומה לזה מלמד אותנו גם רובוקופ); גיבורי ה-Foundation של אסימוב מלמדים אותנו שהמדע על חוקיו הסטטיסטיים אינו יכול לקבוע לנו דבר באמת, וכן הלאה.

העולם של ימינו, ההתפתחות של רשת, הטכנולוגיה, שלושת המסכים המלווים אותנו (הטלפון, הטאבלט והטלוויזיה/מחשב), הופכים את הסיפורים הללו לחוצי מדיומים. הסיפורים שאנו נחשפים אליהם נמצאים בכל מקום. בעוד שבמשך עשרות שנים המערב המדעי עמד, קיים וכלכל את המוסר שלו משבריהן של מיתולוגיות דתיות שאבד עליהן הכלח, הרי שהיום הוא מפזר סיפורים ושוזר אותם בפלטפורמות השונות שהוא צורך. הסיפור של פרודו באגינס מתקיים בספרות, בסרטים וגם במשחקי מחשב שונים. כך גם הסיפור של "משחקי הכס", המתקיים בסדרת הספרים "שיר של אש וקרח", בסדרת הטלוויזיה המצוינת ולאחרונה גם בשלל משחקי מחשב שונים. המעבר הזה בין הפלטפורמות השונות חושף אותנו לסיפור ברמות שונות, תלוי במידת היכולת שלנו לצלול לתוכן. בנוסף הוא מאפשר למי שלא מסוגלים לשקוע בספר או סרט, למצוא את המדיום הנכון עבורם על מנת להחשף לאותו סיפור ובכך להצטרף לחוויה הקולקטיבית הכללית של כלל צרכני התרבות.

מה שצריך לזכור, הוא שיש ערך נלווה לחוויה המשותפת. כל אחד מהסיפורים הללו נותן לנו לקח קטן לחיים, מלמד אותנו ומזכיר לנו דבר מה שאולי שכחנו ואולי היינו צריכים לחזק בנו לגבי חיינו אנו. במידה רבה אנו, כאשר אנו חוזרים לעולם מהמסע שעברנו עם גיבורי הסיפורים הללו, ותהיה הפלטפורמה אשר תהיה, אנו הופכים אותם לחלק ממארג חיינו ומעולם החוויות שלנו. אנו הולכים בעולם עם הידע החדש, עם החוויה הזו שעברנו, וחיים את חיינו לאור הגיבורים שנתנו לנו השראה, ואני לא מתכוון להשראה של "וואו!" אלא אפילו מחשבה חדשה שלא הייתה בנו קודם. במידה רבה אנו חווים עם הידע החדש מסע חדש משלנו, מסע המתקיים בזכות אותם גיבורים ובזכות הידע החדש שצברנו. בכולנו חי ג'ון סנואו קטן, החי את חייו בתחושת אשמה וניסיון להיות קצת כמו אביו, בכולנו יש את דאטה – נאבקים בשיקול הקר שמוביל את חיינו ומנסים להיות קצת יותר קלים ובעלי הומור עצמי. במידה רבה אנו סך כל הגיבורים המרכיבים את עולמם, המספרים בחיינו את הסיפור שלנו מחדש ומורישים בתורנו את הידע הזה, בזכות אותם גיבורי הסיפורים לילדינו ולאהובים עלינו המוכנים להקשיב או ללמוד מחיינו. במידה רבה אנו הופכים להיות גיבור נעלם, גיבור שאולי לא מספרים את סיפורו בשלל מדיומים, אבל הסיפור שלו משפיע על העולם ללא הרף.