ראשומון על אחרי התהילה

אני לא שלם עם הטקסט הזה בכלל. אולי הוא  בוסרי מדי. בכל מקרה כשסיימתי אותו לא ידעתי אם להמשיך או להפסיק. אחרי שבוע שהנחתי אותו, ניסיתי לחזור אליו. אבל הרגשתי שהטקסט בסדר, מלבד תיקונים מינוריים, ושאני די מרוצה ממנו. את פסקת ההמשך שהכנסתי מחקתי. חשבתי שהיא לא הולמת כל כך. אולי בדיעבד הייתי צריך לפרסם אותה כסיום אופציונלי. מה דעתכם?

בכל מקרה, הנה ראשומון קצר. ראשומון – סיפור המסופר מכמה נקודות מבט, לעיתים סותרות. כך שכל אחת מספרת זווית אחרת של הסיפור, והסיפור עצמו – כמו המציאות – לא באמת בר תפיסה כאמת מוחלטת.

אגב, תגובות – אנא תנו בבלוג עצמו. אני יודע שהסינדיקציה לפייסבוק ממש מקלה עליכם. אבל יותר נחמד לי לקרוא תגובות בבלוג.

אגב נוסף, אני חייב להודות שאחרי הקופי/פייסט לכאן אני קולט לפעמים כמה שהסיפורים שלי קצרים.

**********

ראשומון על אחרי התהילה (04/12/09)

העיניים נדו זה מזה אל השטרות עצמם. "היה מעולה", אמר בעל המקום. "כן בטח", השיב לו מנהל הלהקה. שניהם לא הביטו זה בעיניו של זה, אלא בשטרות שהלכו ונערמו בתחתית המכונה הסופרת את הכסף. בעל המקום החליף את החבילות, דואג שהמכונה תמשיך לעבוד. הוא הציב את השטרות על השולחן. כמה עשרות אלפי שקלים. "אני אוהב את המוסיקה שלכם", אמר, "תבואו עוד פעמים. זה היה ערב מעולה". מנהל הלהקה הרים את הראש לכיוונו, האיש עדיין לא הסתכל עליו, אלא על ערמת השטרות. "בטח, בטח. הלוואי עלי תמיד ערבים כאלו". תשישות מילאה אותו עת דיבר. זה היה לילה ארוך, ויש לו עוד לדאוג שכל הקיפולים והסידורים האחרונים עברו כשורה, שכולם עלו על המכוניות הנכונות. "עכשיו איפה הנחתי את המעטפות?" שאל הבעלים.

כשיצא המנהל ממשרד הבעלים, נוכח לגלות שהוא לבד. רק הסאונדמן נשאר במקום. הלה המתין לקבל את שכר העבודה שלו. "עבודה טובה", אמר לו המנהל. הסאונדמן נתן לו מבט עייף. הוא סיים לקפל את הציוד מזמן וחיכה לתשלום. הוא שנא לחזור הבייתה בלי כסף בכיס. משהו שיצדיק את השעות של עבודה קשה שהוא נותן. המנהל שלף ארבע שטרות של 100, השתהה שנייה, כמו סופר, והוסיף עוד שטר של 100. את השטרות קיפל ומסר לסאונדמן. "באמת עבודה טובה. הרווחת את זה". "זה בסדר, נהניתי", אמר לו הסאונדמן כשהכסף נח בכפו. "בטח. אני אודיע לך מתי הפעם הבאה", השיב המנהל.

המועדון עמד ריק ומטונף. שאריות של ניירת, בדלי סיגריות וכתמי טינופת היו על הרצפה.  רגלי המנהל נגררו באיטיות לכיוון היציאה. קצת לפני הדלת התחרט, ועשה סיבוב אחרון, לראות שציוד לא נעזב מאחור. החלטה נבונה, שכן שכחו פדאל לגיטרה. הוא הרים אותו, וחזר לגרור רגליים ליציאה. מעטפת הכסף נחה כבדה בכיסו, הפדאל בידו. הוא פתח את דלתות המועדון. העייפות גרמה להן להרגיש כבדות יותר משהיו כמה שעות קודם לכן. בחוץ החושך החל להתעמעם לטובת זריחה איטית שנחה על העיר. הטינופת שהשאיר אחריו הקהל ניכרה בכל מקום. שברי בקבוקים, פלאיירים קרועים, שלוליות של בירה שפוכה. הוא בעט באחד הבקבוקים והמשיך לכיוון המכונית, שומר על פאסון רגוע, חרף ערימת המזומנים ששכבה בכיסו והחרדה המנקרת שמא אולי ישדד הפעם. לא שזה קרה מעולם, אבל הפרנויה תמיד הייתה שם. הוא נכנס למכונית והתניע את הרכב. ידו נשלחה במהירות לכבות את הרדיו. זה היה רגע הדממה הראשון שלו באותו היום. רעש המנוע הפך לזמזום נעים ועדין, ולראשונה באותו לילה הוא הרגיש את העייפות מלטפת את כתפיו ומטשטשת אותו.

הוא החל נוהג, מתבונן בעיר המתעוררת לאיטה. הוא כיוון עצמו אל מוכר שווארמה הפתוח 24 שעות. את הרכב החנה על המדרכה, הדליק את אורות האיתות וניגש. המקום המה מבליינים, חוגגים הלומי אלכוהול המבקשים בשר ולחם שיספגו את הרעל שבקיבתם. הוא הזמין לעצמו חצי מנה. "רק בשר", אמר למוכר. הוא חיסל את הלחם עמוס הבשרים בשלושה ביסים מהירים. שלווה מילאה אותו. הוא ניגש למכונית ונסע לביתו. בקושי הצליח לגרור את מהחניה לדירה. הוא השליך את מעטפת הכסף בחלק הריק של המיטה, התפשט וקרס על המזרון לשינה עייפה נטולת חלומות.

**

כשירדנו מהבמה מיהרתי להתחפף. לא הייתה סיבה להישאר במקום. יש מי שמטפל בכסף, והוא בכל מקרה יגיע. רציתי לנסות לתפוס מעריצות, אם אפשר לקרוא להן ככה, וללכת לפרק קצת אנרגיות. "אני גמור ומסריח מזיעה", אמר המתופף שלנו. לקחתי את הגיטרה, את המתופף ושתי בחורות שהיו נראות מספיק בעניין. אני חושב שלמישהו מהלהקה לא היה טרמפ, אבל לא היה לי איכפת. עשיתי את שלי לערב. בזווית העין קלטתי את הסאונדמן שלנו מקפל את שאריות הציוד שלו, נשען על הקיר ומחכה שישלמו לו.

הבחורה שלצידי דיברה יותר מדי. היא הייתה שיכורה. היא הסריחה מוודקה זולה, סיגריות ובירה. חייכתי כשהחמיאה לי, עניתי על השאלות שלה על ההופעה. בטח שנהניתי, שיקרתי לה. היא לא שמה לב שטעיתי בחצי מהשירים. היא לא הרגישה את מבטי הארצח אותך שהעביר לי הבאסיסט אחרי כל טעות. אבל זה נקבר ברעש הכללי שהוצאנו, והקהל אהב את התוצאה, אז אני מניח שזה היה בסדר.

נכנסנו למכונית והתחלתי לנהוג לכיוון הדירה של המתופף. אני חושב שהוא התחיל להתעסק עם השנייה מאחורה. אבל לא שמתי לב. ההיא עדיין טחנה לי במוח וצחקקה ללא הרף בזמן שנהגתי. ידה הונחה על הירך שלי. רציתי להגיע כבר הביתה. הרגשתי את החום זולג מהיד שלה אלי. הטלפון שלי צלצל, הרמתי אותו, זה היה המנהל שלנו. סיננתי אותו. ידעתי שהוא רוצה שאחזור לאסוף עוד מישהו. תמיד אותו ריטואל. מישהו שוכח מישהו, מישהו לא נאסף. היד שלה כבר ליטפה לי את כל הרגל, מדי פעם שלחה ידיים. חייכתי אליה. מעבר לפינה הייתה הדירה של המתופף. זרקנו אותו מהר, עזרתי לו להעלות את הציוד בזמן שהבנות שמרו על הרכב. "אתה יודע כמה הרווחנו?", הוא שאל אותי. "לא, מאיפה לי… יצאנו ביחד". הוא חייך אלי "יאללה אפשר לישון, נדבר אחר כך".

שלחתי את השנייה למעלה ונכנסתי למכונית. "את גרה קרוב?" שאלתי אותה. "לא, וגם אין לי טרמפ הביתה", השיבה בקצרה וחייכה. מתתי על זה. התכופפתי אליה והתנשקנו. כן. היא בפירוש הייתה שיכורה. מיהרתי לנסוע לדירה שלי. עוד כמה רחובות משם. הטלפון שוב צלצל. זה היה אחד הזמרים. השתקתי את השיחה, והנחתי יד על הרגליים שלה, מלטף בעדינות. "אתה גר רחוק?", "לא" השבתי לה. היא התכופפה ונישקה לי את הצוואר, חייכתי ואמרתי לה שעוד מעט. שקשה לי לנהוג ככה. הטלפון שוב צלצל. הפעם ניתקתי את הבטרייה. חלאס.

הגענו אלי והיא התנפלה עלי בנשיקות, ידיים נשלחו לכל עבר. "חכי, אני חייב להתקלח". "לא" היא אמרה לי, "עכשיו". התנפלנו זה על זה ועל המיטה. זה היה פראי מדי, אלים כמעט. בפירוש לא מסעיר כמו שקיוויתי במכונית. היא הייתה צעירה, מלאת אנרגיות וחסרת ניסיון. היה ברור שהעניין ריגש  אותה יותר מאותי. היא נרדמה כמעט מיד אחר כך, פיה פעור קלות. כתם רוק קטן הצטבר תחת פיה. הבל ריח של אלכוהול. קמתי להתקלח, לשטוף מעצמי את הלילה. כשהתפשטתי שמתי לב שהיא שרטה אותי קצת, השאירה לי סימנים על הצוואר, על הכתפיים. כלבה.

**

הוא מרגיש לי גמור. גמור מעייפות. אני מתכופפת ולוחשת לו באוזן "אתה לא תירדם לי… אני הולכת להסריח ממך, אתה הולך לעשות אותי הלילה". הוא מחייך לי בחזרה. חיוך נבוך ומתוק. אני מתכופפת ומנשקת אותו. הפאסיביות שלו מדליקה אותי. אני שולחת ידיים, מנסה לעורר אותו, הוא מגיב ומושך אותי אליו. סוף סוף משהו זז אצלו. אולי נסחפתי. הוא באמת עייף. אני מנשקת אותו שוב, אולי משהו יתעורר. "יש פה מים?" הוא שואל כששפתינו נפרדות. אני מסתכלת מסביב, מוצאת בקבוק זרוק על הרצפה ומושיטה לו. הוא שותה קצת, מתכופף ומנשק אותי שוב. המכונית מאיטה. חכה, אני אומרת לו, נמשיך למעלה.

אני מסתכלת קדימה כשהם עולים עם הציוד. היא מחייכת אלי. "טוב הא?", "לאללה" אני עונה. העיניים שלה בוהקות. אני מחייכת בחזרה. "תדברי איתי מחר בבוקר, כן?", "בטח. נראה לי שיהיה כיף הלילה". היא מחייכת, גם אני מחייכת. האור בחדר המדרגות נדלק שוב. אני מתכופפת ונותנת לה נשיקה על הלחי, וניגשת לכיוון חדר המדרגות. "לילה טוב, זה קומה שתיים, הדלת שקצת פתוחה", זורק אלי הגיטריסט. אני עולה במהירות במדרגות. שונאת את החדרים החשוכים הללו, מתנשפת אני מגיעה לקומה, פותחת את הדלת ונכנסת בשקט לדירה החשוכה. אני עוקבת אחרי האור העדין שיוצא מאחד החדרים.

הוא שוכב חצי ערום על המיטה, ישן. אני מתיישבת לידו על המיטה, נותנת בו מבט מיואש, מתכופפת ומכבה את האור. בחושך אני חולצת נעליים, פושטת את הג'ינס, מסירה את החזייה מעלי. נשארת בחולצה ותחתונים. אני נשכבת לצידו. אני לא עייפה, אבל אין לי מה לעשות באמת. בחושך ריח הגוף שלו מתעצם. אני לא מאמינה שהוא לא הלך להתקלח. אני עוצמת עיניים, מנסה להתעלם מהריח, מנסה להרדם. אני שולחת יד למכנסיים שלי, שולפת את הנייד ומסמסת "הוא נרדם.. אוף". דקה חולפת, ואין תשובה. אני מקללת בשקט ומתקפלת לתוך עצמי. הגוף שלו שוכב דביק לידי, ואני מנסה להתרחק קצת. המיטה קטנה מדי, מיטה וחצי כזו שאומרת לא מספיק גבר, אבל לא ילד. אני מושכת את השמיכה ממנו ומעבירה אותה אלי לחלוטין. מכסה את הראש, מנסה לסנן את הריח. החושך עוטף אותי, מחניק לי מתחת לשמיכה. אני לא מאמינה שזה קורה לי. דמעה קטנה זולגת לי מהעין.

**