גַּם דָּוִד הַמֶּלֶךְ הָיָה אַבָּא
לַמְרוֹת שֶׁנִּלְחַם וְשִׁסֵּף וְהָרַג.
הַפְּלִשְׁתִּי, הָאֲדוֹמִי, הָאֲרַמִּי, הַיְבֻסִי
גַּם שָׁם הָיוּ אָבוֹת.
לֹא עֲלֵיהֶם וְלֹא עַל דָּוִד,
אַבָּא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל,
תְּסַפֵּר הָאַגָּדָה.
יְסֻפַּר עַל דָּוִד הַהוֹרֶה
שֶׁשִּׂחֵק בְּקוּקוּ עִם אַבְשָׁלוֹם,
שֶׁהֵכִין אֶת אַמְנוֹן לַמִּקְלַחַת,
שֶׁהִרְגִּיעַ אֶת אֲדֹנִיָּה מֵחֲלוֹם,
וְנִקָּה לְנָתָן אֶת הַתַּחַת.
תָּמָר אֶת אָבִיהָ חִפְּשָׂה בַּלֵּילוֹת,
שׁוֹבָב הִשְׁתּוֹבֵב עִם אָבִיו בַּחֲצֵרוֹת,
כִּלְאָב רָצָה חִבּוּק וּנְשִׁיקוֹת,
וְלִבּוֹ שֶׁל דָּוִד הַהוֹרֶה נִמְלָא לְדוֹרוֹת.
20 יְלָדִים לְדָוִד הָאָב,
שֶׁנָּתַן מֵעַצְמוֹ לִילָדָיו,
וְצָחַק וְרָצָה וְכָל כָּךְ אָהַב
וְהָיוּ לְמִשּׁוּשׁ, גַּאֲוָה וְרַהַב.
תֵּשַׁע נָשִׁים, עֶשֶׂר פִּילַגְשִׁים,
אַבָּא אֶחָד וְיָחִיד וּמַרְשִׁים.
יִתְרְעָם, יִבְחַר, נֶפֶג וֶאֱלִישׁוּעַ,
יָפִיעַ, אֱלִישָׁמָע, אֶלְיָדָע.
יְרִימוֹת, נֹגַהּ, אֱלִיפֶלֶט וְשָׁמוֹעַ,
אֶת כֻּלָּם לִבּוֹ יָדַע.
וְגַם אֶת שְׁלֹמֹה הַצָּעִיר אָהַב,
דָּוִד הָאָב הַמְּבֻגָּר,
שֶׁלֹּא הֻתַּשׁ מִגִּדּוּל יְלָדָיו,
וְעַל גִּדּוּל צָעִיר בָּנָיו דָּגַר.
דָּוִד הַמֶּלֶךְ הָיָה אַבָּא,
אָדֹם וְכוֹעֵס וְרוֹטֵן.
דָּוִד הַמֶּלֶךְ הָיָה אַבָּא,
מְחַבֵּק וּמְנַשֵּׁק וְנוֹתֵן.
אָהֲבוּ אוֹתוֹ כָּל פִּילַגְשָׁיו,
עַל לִבּוֹ הָאוֹהֵב הָרָחָב.
הוּא הָיָה הַשֶּׁמֶשׁ לִילָדָיו,
אַהֲבָתוֹ שָׁוָה יוֹתֵר מִזָּהָב.
אֲבָל לֹא נִשְׁמָע עַל הַקֹּשִׁי
נִשְׁמַע רַק עַל מַעֲשִׂית גְּבוּרוֹת,
שֶׁחָלִילָה לֹא נַפִּיל דֹּפִי,
הַמֶּלֶךְ הוּא הַלּוֹחֵם בַּשּׁוּרוֹת.
****
כחלק מהחזרה לתהליך הכתיבה, אני חזרתי לכתוב שירים. זה מוזר קצת כי לא עשיתי את זה שנים. הקדים לזה תהליך ארוך של צפייה בהרצאות על שירה, קריאת שירים רבה, הקשבה לשירה מוקראת. אני חושב שאני חב תודה לשעון המוטרף של הבת שלי שגרם לי להתעורר בשעות אחרות, להיות יעיל פי כמה ובעיקר לבחון את עצמי.
נהייתי הורה לפני שנה. זו חוויה מדהימה שגרמה לי להסתכל על עצמי מחדש. מי אני בעצם, מה אני, איזה מין אדם אני. השאלות נגעו גם למודל הגבריות שאני מכיר. הבנתי שכל הציפיות ממך כגבר, כל המודלים שאתה נשען עליהם, מיושנים ולא רלוונטיים. הגיבורים באגדה והסיפור הם סוג של גברים קשוחים, אלימים, לא מפחדים מכלום. אין בהם את העדינות והקשב שנדרשים כשאתה מטפל בבת שלך. לא מסופר שם על הדינמיקה בשעת החלפה ורחצה. אין אצלם את הלב הנשבר עת היציאה מהבית.
אני לפעמים מרגיש שבין הצורך לעבוד, לפרנס, לגדל ילדה, לטפח זוגיות, להחזיק תא משפחתי, להיות בן ואח וחבר מועיל בקהילה – אני מתעייף. הייתי רוצה מודל של גברים שמודעים לקושי, שיודעים לאזן. גברים שאומרים שהם עייפים ןשאין להם כוח קצת. שאוזרים עוד טיפה כדי לתת את הצחוק עם הילדים שלהם, שמנקים את הבית בלילה כדי שיהיה קל למחרת. שבסוף יום הם יודעים להביא מצרכים ולבשל. ולא רק הורגים ממותות.
יותר מהכול השיר הזה הוא על הכמיהה למודל הזה, מודל שכל כך חסר לנו האגדה היהודית.
