עוֹד שָׁבוּעַ כָּזֶה וְאָבַדְנוּ
עוֹד שָׁבוּעַ כָּזֶה וְנִגְמַרְנוּ
אֲנִי רוֹצֶה לֶאֱהֹב עַכְשָׁו
אֲנִי רֵיק וְיָבֵשׁ, נַחַל אַכְזָב

בְּשֶׁקֶט נִלְחָשׁ עוֹד שָׁבוּעַ אֶחָד
נָשִׁיב לְעַצְמֵנוּ כָּל שֶׁאָבַד
הַשֶּׁמֶשׁ נוֹשֶׁקֶת לְעוֹלָם בְּזָהָב
הֱיִי מַיִם לְנַחַל אַכְזָב

כמו הכותרת כך פני הדברים. שבועות של עשייה מתישה מהבוקר עד הערב. העבודה תובענית, אם כי מספקת. לא מעט משחקים שאנחנו עובדים עליהם מגיעים להשלמה. הסוכן שלי בלוס אנג'לס חזר לעבוד איתי אחרי הפסקה. התחלתי ללמד קורס בפיתוח צעצועים בבצלאל. המוח רץ מרעיונות, אבל את הדבר שהבטחתי לעצמי וזה לכתוב מלא בנובמבר, אני לא עושה.

לא רוצה להטעות, זה לא שאני לא כותב, אני פשוט לא כותב את הכמות שאני רוצה. חשבתי להתחייב ל-800-1200 מילים ביום. אולי בשבוע זה יותר נכון, וגם זה אחרי שאני מפרגן לעצמי. סקיצות נכתבות ומונחות בצד. במקום אני מוצא את עצמי מגלגל שירים, וינייטות, קטעי כתיבה קצרים שהם יותר לכידת רעיונות מאשר יצירה קוהרנטית. האם ככה מרגישים המים לפני רתיחה?

השיר הזה מבטא אולי יותר מהכול את התחושות שלי באמצע יום עבודה. בין הלחץ של דדליינים, לעצמנו, ללקוחות, בין כל העשייה רבתי. אני מרגיש לא פעם מרוקן מכוחות, מותש. כמה הביתה למשפחה, למקום שגורם לי להרגיש בטוח וטוב. תאהבו את מי שיש לכם, הם מקור נהדר לכוחות.