בחודשים האחרונים אני עמל, בין היתר, על לסיים את ספר השירה שלי. התהליך התגלה כמורכב יותר ממה שדמיינתי. ספר, וזה לא משנה אם זה ספר ילדים, או ספר נוער או ספר שירה, הוא קודם כל מוצר שצריך לשייף ולדייק. כשהייתי בן 17 רצו לפרסם ספר שירים שלי. זו הייתה הוצאה שביקשה כסף בעבור ההוצאה לאור. שאלתי אם יש עריכה, אמרו לי שלא צריך. הבנתי שזה לא רציני, וירדתי מהרעיון. חשבתי אז, ואני חושב גם היום, ששום מוצר ראשוני לא טוב. הוא תמיד צריך עוד איטרציה, עוד דיוק, עוד כיוון. ספר ללא עריכה הוא בליל של מחשבות. יש עריכה ספרותית, יש עריכה לשונית, יש הגהה, יש עימוד, זה הכול שלבים שונים בתהליך הכתיבה. בדרך כלל אני מסיים כתב יד עם כמות גדולה של מילים. לאחר מכן אני פונה למלאכת עריכה כדי להעיף מה שמיותר, לדייק, לחדד קשרים, עלילה, קצב, מבנה ושפה. ספר שירה לא שונה מבחינה זו. הוא דורש עורך טוב.

לפני שלושה חודשים התחלתי לחפש עורך לספר השירה. מימון ההמונים נתקע קצת, הרגשתי שיש מספיק כסף להתחיל את הדרך, ואחר כך תמיד אפשר להמשיך. נפגשתי ושוחחתי עם עורכים שונים. זה לקח זמן למצוא מישהו שחשבתי שהוא מתאים לי. הייתי יכול לסגור עוד קודם עם עורך, אבל רציתי שזה יהיה נכון לספר, לכתיבה ולי אישית. בשעה טובה סגרתי עריכה עם יעל קידר, ואפשר לצאת לדרך. במקביל, כדי לא לבזבז זמן, לקחתי את מאגר השירים שלי, מעל ל-100, והתחלתי לסנן. נשארתי עם קרוב ל-50 שאני חושב שצריכים להיות בספר הקרוב. האחרים אולי אוציא במועד אחר, או שאערוך, או שפשוט ישארו במגירה. אני מקווה שנסיים את הספר במהרה, אני מאוד רוצה להוציא אותו כבר.

בנוסף, הצטרפתי לקבוצת כתיבת שירה. אירוע שזר לי, כתיבה היא אירוע בודד מאוד. מצאתי בקבוצה חבורתא נעימה, כבוד הדדי, דיאלוג על כתיבה והרבה אהבה למילה הכתובה. הקבוצה, גם היא בהנחיית יעל קידר, שבעצם ככה החלטתי שאני רוצה לעבוד איתה, הייתה מרחב מאוד נעים לעבודה. באופן מפתיע כתבתי כמעט 30 שירים בתקופה הזו, לא כולם טובים, חלק סיננתי, חלק ליטשתי, חלק השארתי על הרצפה. זה מפתיע איך מסגרת ודדליינים מוציאים ממני דברים.

אני מקווה מאוד שהתהליך יתכנס ואני אראה את הספר הערוך והגמור קורם עור וגידים בקרוב. בא לי להוציא אותו כבר.

עד שזה יקרה, הנה שני שירים שנכתבו בסדנה. אשמח לשמוע מחשבות

מָתַי תְּבַקֵּר אֶת דּוֹד שֶׁלְּךָ? / נמרוד דוויק

אֲנִי עוֹבֵר לְיַד בֵּית הַקְּבָרוֹת

כָּל יוֹם

(בֶּאֱמֶת שֶׁכָּל יוֹם)

לְעִתִּים פַּעֲמַיִם אוֹ אַרְבַּע.

כָּל יוֹם, הָלוֹךְ וְחָזוֹר,

אֲנִי עוֹבֵר לְיָדוֹ.

צְעָדִים עוֹלְזִים בַּמִּדְרָכוֹת,

אוֹ

הַפְּקָק הָאִטִּי שֶׁל שְׁעוֹת הַבֹּקֶר,

לְעִתִּים

נְסִיעָה מְהִירָה מִדַּי, אַחַר הַצָּהֳרַיִם, בַּדֶּרֶךְ לַגַּן.

בֶּאֱמֶת,

כָּל יוֹם.

הָלַכְתִּי בֵּין הַקְּבָרִים עִם עֶגְלַת תִּינוֹקוֹת,

וְחִפַּשְׂתִּי

קֶבֶר שֶׁנִּשְׁכַּח.

בֶּאֱמֶת,

לֹא מָצָאתִי.

עַל הַקֶּבֶר שֶׁל הַקָּדוֹשׁ

מִישֶׁהִי הִתְיַפְּחָה, הִשְׁתַּטְּחָה וְהִתְפַּלְּלָה.

גַּם הַתִּינֹקֶת בַּעֲגָלָה.

כָּל אֶחָד רָעֵב לִדְבַר מָה.

כַּמָּה שָׁנִים לֹא בִּקַּרְנוּ?

לֹא בְּיוֹם הַשָּׁנָה,

(לֹא זָכַרְנוּ מָתַי הוּא)

לֹא כְּשֶׁאָמַרְנוּ,

(לֹא זָכַרְנוּ אֵיפֹה הוּא).

שָׁכַחְנוּ.

בֶּאֱמֶת

אֲנִי עוֹבֵר לְיַד בֵּית הַקְּבָרוֹת כָּל יוֹם.

נְקָמָה / נמרוד דוויק

אֶחָד פִּנָּה, אַחַת נִגְעֲלָה,

זֶה בָּכָה בְּלִי דְּמָעוֹת.

גּוֹזָל מֵת שָׁכַב בְּגִנַּת הַיְּלָדִים.

חָשַׁשְׁנוּ.

מִמַּחֲלוֹת שֶׁאוּלַי נָשָׂא.

מִנִּקְמַת הַהוֹרֶה הָאָבֵל.

מִמַּרְאֵה הַצִּפּוֹר הַמֵּתָה.

שָׁאַלְנוּ, מִי הוֹרָיו?

הַיְּלָדִים שִׂחֲקוּ.

תָּהִינוּ, הַאִם נָפַל אוֹ הֻפַּל?

לְמָחֳרָת רָאִיתִי

שְׁנֵי עוֹרְבִים בְּצַעֲרָם –

מִי רָצַח אֶת בְּנֵנוּ?

קָרְאוּ אֶל הָעוֹלָם –

אַתָּה. אַתָּה. אַתָּה.