היום, 14.12.2015, השתתפתי באירוע של השדולה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי שארגנה תנועת דרכנו עם ח"כ חיליק בר. היה מרגש, הרבה מאוד ח"כים ממפלגות שונות – ש"ס, המחנה הציוני, מרצ, כולנו – השתתפו, נשאו דברים ותמכו במסרים ובאירוע. אלו הדברים שנשאתי:
"תודה רבה לכל מי שהגיעו לכאן. יש משמעות מיוחדת מאוד לכך שמתקיים אירוע בו נציגים מהרשות המחוקקת חוברים לאזרחים מהשורה, במטרה לקיים דיון משמעותי על העתיד. האמירה שלנו היא אמירה מלאת תקווה. כאזרח אני תוהה לגבי העתיד כי אני אדם אופטימי. אני מאמין שזה הטבע שלנו כבני אדם. בבחירה בין מרה שחורה לבין תקווה, העם שלנו, בחר בתקווה. זה בהמנון, זה בתפילות, זה במערכת החינוך, בתנועות הנוער. אני חושב שכולנו כאן מאמינים שהמצב תמיד יכול להיות טוב יותר ושזה תלוי בנו. אנחנו סומכים אחד על השני שנגיע להבנה, כאזרח אני סומך על נבחרי הציבור שיציבו דרך לעתיד טוב יותר. הצבעה ובחירה בנבחר ציבור כזה או אחר משקפת בחירה ערכית בדרך מסוימת לעתיד מסוים.
אנחנו נפגשים כאן תחת הכותרת "רק כוח או גם מדיניות". יש כאן קביעה כי לצד הפעלת הכוח, שהוא אמצעי לגיטימי בהשגת מטרות כאלו ואחרות, צריכות להיות גם דרך ומדיניות. את הדרך אמורות להוביל בחירות ערכיות מסוימות. המדיניות תשקף אותן. את שתיהן אמורה הרשות המבצעת והרשות המחוקקת להתוות. כאזרח הציפייה שלי היא לשמוע מהנבחרים שיש תכנית, שיש תקווה ויש כיוון. אני רוצה תכנית שתעזור לי לתכנן את החיים שלי, לדמיין את הדור שלי, את הדור הבא ואת הדור שאחריו חיים לאורה בתקווה. לצערי אני מתאכזב. שוב ושוב אומרים לנו שאין מה לעשות, שהכול יהיה אותו הדבר. השיח מכוון להווה, לחיים עצמם. זהו שיח תבוסתני שמונע ממני כאזרח את הזכות הבסיסית ביותר שלי – הזכות להאמין שיהיה כאן טוב יותר. אם אני לא אקבל את הזכות הזו, אין טעם לכלום. אם אני לא אשמע שיש תקווה, שיש תכנית, שיש עתיד, אני אתייאש.
אנחנו, האזרחים, משלמים מחיר כבד מאוד על השיח הפסימי, מכוון ההווה. אנחנו משלמים אותו בדם ומשלמים אותו בתחושת אין תקווה. צעירים בודקים את ברלין, תרבות רילוקיישן ותקווה לאקזיט שיעביר אותך לחו"ל. תחושה שאין יכולת מימוש עצמי. כשאין תקווה, אתה לא מאמין באחר, ההון החברתי נשחק. האחר נהיה אויב. אנחנו אחרי שבוע של חנוכה, ברחבי ישראל ישנם אירועים העוסקים בגזענות הקשה בחברה. אלימות פנימית, שנאת האחר. זהו חלק מהמחיר של העדר תקווה. כולם מחפשים אשמים. כולם מחפשים את השעיר לעזאזל התורן. חברים. אנחנו צריכים להיאבק בזה, זה הורג אותנו. הדרך להיאבק בזה מתחילה בהצבת מדיניות קדימה, בהצבת חזון ובחיזוק האמונה שכל האנשים כאן ביחד רוצים שיהיה כאן טוב יותר.
השדולה הזו היא שדולה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. פעמים רבות מדי יצא לי להתווכח לגבי העתיד ולשמוע את אותן התשובות. הערבים הם אותם ערבים והים הוא אותו הים. הדרך לפתרון הסכסוך עוברת קודם כל אצל הישראלים. אנו כישראלים לא יכולים לנוע בפסיביות תבוסתנית במה שנקרא ניהול הסכסוך. זה לא מי שאנחנו. מתי הפכנו לעם שמחכה וממתין? המדיניות שמסתכלת על ההווה, שאומרת זה מה יש, ויהיה מה שיהיה, היא לא באתוס של החברה שלנו. לא על זה נבנה הבית הלאומי. יוזמה, תכנית, מדיניות ואמונה גדולה בעצמנו, זו הדרך שלנו כישראלים. אנחנו יודעים שאנחנו יכולים על כל אתגר שניצב בפנינו. אנחנו יודעים שהמדינה שלנו עוצמתית וחזקה. מדינה שגאים בה. אנחנו אנשים אופטימיים שמסוגלים למעשים גדולים. אנחנו נחליף את השיח. אנחנו נתחיל לדבר על מה שיהיה, על איך ננהל את ההסדר, את הדרך אליו, גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים. אנחנו נבוא לשיח הזה ממקום של תקווה כי זה מי שאנחנו. תודה."
