השבוע ב"דרכנו" יצאנו לשלב ההתארגנות הפומבי בקמפיין שנרקם במשותף עם אחת התנועות היפות בישראל, התנועה לעתיד הנגב המערבי. מי שלא מכיר, התארגנות תושבים מאזור עוטף עזה שמאמינים שהאזור שלהם נהדר, טוב, יפה ושמגיע לו עתיד טוב יותר. קשה לעמוד אדיש כשאתה את האהבה הגדולה של האנשים הללו בתנועה לאזור שלהם. אנחנו חושבים שמגיע לאזור שלהם דיון אמיתי בעתיד שלהם. אי אפשר בתור אזרחים שנחכה למבצע הבא ונראה איך אחינו האזרחים חוטפים טילים וקסאמים במקומנו. אנחנו צריכים לבקש פתרון בשבילם, לדרוש אותו. מגיע להם לחלום על עתיד טוב יותר. מי שמעוניין להצטרף לפעילות, הנה הלינק: https://darkenu.org.il/events/1064
כולנו עוטף עזה
היציאה הזו לדרך, עם כל האופטימיות שלה, עומדת בניגוד חריף לערמת החרדות, השאלות והספינים שהציפו אותנו אירועי וחדשות השבוע. מצד אחד הפיגוע של המדינה האיסלאמית, הבריחה של המחבל ואוזלת היד המשטרתית באיתורו. מהצד השני ראש הממשלה טוען שהבעיה היא בנשק הלא חוקי בקרב ערביי ישראל והקואליציה שסירבה להצעה של חברי הכנסת הערבים לדון בנושא. רצף החדשות הקשה לא הפסיק בשום יום. חייל נהרג בתאונת אימונים, פיגועי דקירה, אינדיק נגד נתניהו. מה לא. הפער בין שני הנושאים הללו גורם לך לחשוב. אתה מחפש בבליל הרעשים התקשורתיים על מה לשים אצבע. מה הסוגיה החשובה ביותר. והנה, בין השורות, הולך ומחלחל לו הנושא המרכזי שנוח להתעלם ממנו אבל הוא על השולחן: השחיקה המתמדת בהון החברתי שלנו.
הון חברתי הוא מושג או Social Capital, הוא מונח שמתאר עושר כלכלי ותרבותי של חברה. במרכזו ניצבים היחסים החברתיים שלנו. יחסי הגומלין, אמון, שיתוף הפעולה והסחר בינם לטובת הכלל. יש שמגדירים משתנים שונים למדידת ההון החברתי. מעורבות פוליטית וציבורית, פעילויות חברתיות, קשרים חברתיים, סובלנות לאחר ואמון בזולת. ככל שחברה אוחזת ביותר הון חברתי, ככה היא עמידה יותר לשינויים ואיומים, סולידרית, משגשגת וכן הלאה. מאידך אם אין בחברה הון חברתי, מתקיים פירוק איטי של המוסדות ושלל תופעות נלוות.
אי אפשר להתעלם מהתהליך בו החברה שלנו הפכה לחשדנית ופחות סולידרית. חברה של אזרחים שלא סומכים על האחר. שוחחתי לאחרונה עם אנשים מכל הארץ, כל הגילאים. מתוקף המשימה אני מסתובב הרבה בישראל. שמעתי שאלות שהפתיעו אותי, שאלות שהעידו על הפחדים של אנשים, על יאוש קורע לב. "אנחנו מרגישים שוויתרו עלינו", "למה בעצם להיות מעורבים, בסוף לאף אחד לא אכפת", "זה הכול אותו הדבר אז מה זה משנה?". משפטים מלאים בתסכול, בעצב. מי ירוץ יחד עם זרים? מי יעמוד עם אחרים ויעזור לגרש את החושך?
זו לא גזרת גורל. אני בטוח בזה. מפגש עם אנשים כמו אנשי התנועה לעתיד הנגב המערבי, ההתגייסות של אנשים לחוגי בית בנושא, אנשים שרוצים לעמוד עם תושבי עוטף עזה, נותנת לי אמונה שאנחנו כחברה יכולים לאגור מחדש את ההון החברתי שלנו. דרך אמונה באחר, דרך אהבת הזולת, דרך התגייסות משותפת אנחנו נחזיר את תחושת האמון אחד בשני. אם נפעל ביחד כדי שבחברה שלנו לא יהיה אזור שבו התושבים המקומיים שלו יופקרו לבדם לעתידם, אם נהיה מעורבים, סולידריים ונעמוד זה עם זה, נוכל להחזיר לעצמנו משהו שאבד מזמן.
