לא הייתי קרבי. רחוק מזה, הייתי ביחידה עורפית . קשה לי לשפוט חיילים בסיטואציה קרבית. לא התקיפו אותי פיזית, לא עמדתי ברמות המתח בהן חייל קרבי עומד. לא חוויתי את התחושה שבכל רגע מישהו יכול לתקוף אותי מכל כיוון. לא הייתי חייל באחת הערים הפלסטיניות, נושא מדים ודרגות, מהווה מטרה נעה לכל תוקף שיהיה. לא הייתי התזכורת שמשמש צה"ל למיליוני פלסטינים החיים בשטחים כי אין להם חירות את הזכויות שיש לנו כישראלים. המקרה בו חייל ירה למוות במחבל מנוטרל הוא מורכב עבורי. אני לא בטוח שיש לי כלים לשפוט. אני סומך לחלוטין על הרמטכ"ל והפרקליטות הצבאית שידעו לעשות מה שצריך. אני חושב אבל שהמקרה דורש דיון על הציפיות הגבוהות שיש לי כאזרח מצה"ל וחייליו.

שיהיה ברור. אני חושב, לא, אני יודע, שחיילי צה"ל הם בגירים מוסריים העושים כל שביכולתם לעמוד בקוד האתי של צה"ל במציאות בלתי אפשרית. יש לנו אותה אזרחות, גדלנו באותה מערכת חינוך, התעצבנו בסופו של דבר תחת אותו סל ערכים. החיילים הם אנחנו. לטעון שצה"ל לא שואף להיות מוסרי, הוא לטעון שאנחנו לא מוסריים. מבחינה זו צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר שיש. עם זאת, אני חושב שככל שהמציאות נהיית מורכבת ואפורה יותר, כך קשה יותר לדעת מתי אתה עושה משהו לא מוסרי ולא ראוי. קשה יותר להחליט מה הצעד הנכון. אני לא הייתי רוצה להיות במקומו של החייל שירה במחבל. כן הייתי רוצה שהוא יזכור תמיד שאזרחי ישראל נושאים אליו, כמו אל כל צה"ל, עיניים מלאות ציפיות.

החייל יורה במחבל מתוך סרט האירוע

הציפיות שלי מצה"ל, על כל הדרגים שבו, גבוהות. מהטוראי הצעיר ביותר ועד לקצין הבכיר ביותר. אני לא רוצה שהם ישקרו, אני לא רוצה שהם יעשו ניצול לרעה בכוחם. לא כלפי האויב ולא אחד כלפי השני. אני רוצה שהם ינצחו בצורה האנושית וההגונה ביותר, בשבילנו כחברה. כאזרח אני חושב שמצב לוחמה לעולם לא מצדיק פירוק מוחלט של האנושיות. מלחמה, על כל הרוע שבה, היא לא תירוץ למעשים שלא יעשו. היא הרגע שבו נבחנת האנושיות שלנו בצורה הקשה ביותר. אפשר לנצח באלימות בלתי מרוסנת, ואפשר לנצח באנושיות הגדולה ביותר. המציאות המורכבת בשטחים היא מבחן ארוך לאנושיות ולערכים שלאורה נבנתה הדמוקרטיה הישראלית. המעשה האחרון הוא כתם שנצטרך לשפוט בחומרה בשל מה שהוא עלול להעיד עלינו כחברה.

ישראל צריכה להיות מגדלור של ערכים. השכונה שלנו היא לא השכונה הטובה ביותר שיש. מה שקורה בסוריה ועיראק הוא עדות לאכזריות אליה ניתן להתדרדר במהירות. ישראל, וצה"ל כאחת מזרועות הביטחון שלה, צריכה לעמוד כניגוד בוהק למרחק למה שקורה מעבר לגבול הצפוני. הדמוקרטיה שלנו, חברת המופת שאנחנו שואפים שתהיה כאן, דורשת שהתנהגות חיילי צה"ל תהיה ללא רבב. היא דורשת שבנקודות קצה חיילים יצטרכו לבחור את הבחירה הקשה יותר – איפוק, ריסון, לחשוב מהראש ולא מהקנה. כאשר חיילי צה"ל עושים את המעשה הנכון והאנושי, והם עושים אותו יום יום ללא הרף, הם אומרים משהו על כולנו. הם אומרים שלמרות שאנו מתמרנים כבר 50 שנים בין ביטחון לשליטה על עם אחר, לא שכחנו שבסופו של יום כולנו בני אדם שצריכים לחיות יחד. זה מסר חשוב ביותר לתיכוניסטים רגע לפני גיוס, להורים המודאגים בבית, למילואימנקים שתיכף יעשו בט"ש. רגע אחד של פזיזות, תהא הסיבה אשר תהיה, שובר לכולנו את הלב.

אני יודע שמדובר במקרה בודד, מקרה קיצון אומלל. אבל אסור להתייחס אליו כבדרך אגב. בשבילנו, בשביל החיילים ובשביל המדינה שלנו.