התלבטתי עמוקות אם לכתוב את הדברים בנוגע לאסון בצפית. אני מסתובב עם כאב בטן על העניין הזה. אני לא זוכר בימי חיי הקצרים אסון בסדר גודל כזה במסגרות חינוכיות. אולי בגלל זה כשאני רואה פרסומים רבים הנוגעים לכך שהנהגת המכינה צריכה לחיות עם האסון כל חייהם, שהמעצרים מיותרים ומדובר באנשים ערכיים, אני מתעצבן יותר. הכול נכון ועדיין, זה לא תירוץ או נסיבות מקלות. צריך לדבר על הרשלנות שהובילה לאסון הזה שוב ושוב ושוב עד שהלקח ילמד. יש אחריות המהדהדת על כל מי שלוקח על עצמו להוביל מתנדבים וחניכים, בין אם הם בני נוער ובין אם הם צעירים על סף גיוס ובין אם הם מבוגרים והאחריות הזו מסתכמת בשתי מילים פשוטות:
העיקר הבטיחות.
אי שם בימי תנועת הנוער שלי, כשעוד הייתי מרכז ומדריך בוגר בצופים, צמד המילים הזה שב וחזר על עצמו שוב ושוב ושוב בכל טיול הכנה, בכל ישיבת הנהגה, בכל מחנה קיץ או טיול פסח או מה שזה לא יהיה. לא הייתה ישיבה שלא שבנו ושיננו "העיקר הבטיחות". אבי, שהיה בילדותי ראש התנועה, היה מספר לי לא פעם סיפורי זוועה על חניכים שחטפו סנאדה שלא נכפתה כמו שצריך, שנפלו כי מישהו לא השגיח מספיק. בטיולים משפחתיים שבו ואמרו לנו לא להתקרב לקצה המצוקים, לא לרוץ בשבילים בחיק הטבע, להשאר במסלול ולהקשיב להוראות הבטיחות. כשקיבלתי תפקידי הובלה ואחריות על חניכים ושכב"ג, כל אותם שיעורים קטנים זינקו לי לראש. אף אחד לא רוצה לחזור הבייתה עם בשורות רעות להורים. לא נקע, לא יד שבורה, לא חתך, לא אשפוז, לא בשורות קשות. בסיוטים שלי לא שמרתי על הבטיחות ומישהו נפגע.
האסון בצפית כל כך מקומם בעיניי, כי הוא מקרה קלאסי של אי שמירה על הבטיחות כי "מישהו אמר שיהיה בסדר". ראיתי את העדויות בחדשות. "מישהו אמר לנו בקשר שאם נצא עד שלוש מהנחל נהיה בסדר". מכיניסטים שמתעדים שיטפון בלילה ליד אתר הלינה ואיש לא מדליק נורה אדומה. ילדים שמביעים את החשש שלהם, הורים שעושים את אותו הדבר ומבטיחים להם שיהיה בסדר. אם יש ספק, אז אין ספק. אם אתה לא בטוח בעצמך במה שאתה עושה, אז אל תעשה את זה.
כשיש לך חניכים תחת הידיים, אתה לא מקווה שיהיה בסדר, אתה קורא את כל העדויות, מכל המשתנים השונים, אתה מפעיל הגיון בריא לגבי כל המידעים שקיבלת ומקבל החלטה. ולדעתי, אם יש לך ספק קטן שגורם לך להרים טלפון כדי לשאול עד איזו שעה זה בטוח, רצוי שתמנע מהסכנה. כשיש לך מתנדבים סביבך אתה לא עושה דבר שיכול לסכן אותם משמעותית. היד תמיד רועדת כשאתה מבקש משהו שיכול להיות לו היבט מסוכן. ולפני שמישהו אומר לי נאה דורש נאה מקיים – ביטלנו ב"דרכנו" בחודשים האחרונים אירועים שעבדו עליהם רבות בגלל ספקות קטנים.
אז בבקשה בדיון הנוכחי, אל תיקחו את השיח למקום בו נספר כמה אנשים הם ערכיים, וכמה הם מלח הארץ. ובבקשה בואו נפסיק לריב על הרקע של אנשי המכינה. הדיון הוא גם לא על חשיבותו של מפעל המכינות. יש עשר משפחות שקברו את הילדים שלהן והן דורשות תשובות ובצדק, יש מכניסטים בכל רחבי ישראל שאוזניהן קרויות למה שאומרים בימים אלו.
על כן הדיון והלקח שילמד ממנו, צריך להיות על נושא אחד בלבד:
העיקר הבטיחות.
