השירים מתחילים להצטבר ואני מאוד מרוצה מהתוצאה. פעם חשבתי שאני יודע לכתוב בעיקר על רגשות עצובים, אני מרגיש שיש משהו בשירים החדשים שהוא יותר אופטימי. יש זוגיות, כמיהה, אהבה. רצון להתבונן במציאות בעיניים אחרות. ככותב יש לי תחושה שאני נמצא במסע לדייק איזה סיפור גדול, שדרך העבודה על השירים אני מצליח לדייק את הנושא.
מגבלות הזמן הקיימות של החיים מקשות. אין לי את המותרות לשבת שעות מול המחשב ולחשוב עם עצמי מחשבות עמוקות. העבודה, המשפחה, כל אלו תובעים ממני הרבה זמן וקשב. זה משפיע. קשה לי לקרוא, כי בזמן הפנוי שלי אני מנסה למצוא סדר בשצף הדברים. העיסוק בשירה מרגיש לי כמו ניסיון לזקק מיקרו-רעיונות, לדייק את המבט במגבלות האפשריות. בהתאם אני מחפש השראה בשירים של אחרים, עמודים ומגזינים כמו Poetry Foundation מציעים שפע של טקסטים טובים (אגב Plethora, שפע באנגלית, הפכה להיות מילה חדשה חביבה עלי). אתרי מאמרים כמו מדיום, ואפילו גוגל ניוז, שולחים אותי לחקור רעיונות חדשים. המשותף לכל אלו הוא הפורמט הקצר שמאפשר לי לצרוך מידע, אמנם לא מעמיק, אבל כן מספק.
אני לא יודע עדיין לאיפה המסע הזה מוביל. אני משתעשע עם המחשבה לארוז את כל השירים הללו ביחד. בינתיים אני נהנה לשתף אותם איתכם, עם אחרים ולחוות אותם כמסע צמיחה אישי.

יתמות / נמרוד דוויק @dweck2k

בְּמִדְבַּר הַשֶּׁמֶשׁ בּוֹהֶקֶת,

הוּא נִמְשַׁךְ לְאֵין קֵץ וְנִמְתַּח.

אַל תִּנְטֹשׁ אוֹתִי כָּאן, אַתְּ צוֹחֶקֶת,

לְעוֹלָם לֹא, אוֹמֵר הַלֵּב שֶׁנִּפְתַּח.

הַמִּדְבָּר מְחַיֵּךְ וְצוֹחֵק,

הוּא נִמְשַׁךְ אֶל כָּל הָרוּחוֹת.

אֲנַחְנוּ לֹא נִפְרָד, אַתְּ אוֹמֶרֶת,

לְעוֹלָם לֹא, וְזֶה אֶלֶף תְּפִלּוֹת.

בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה רָאִינוּ,

שִׁבְרֵי הִתְיַשְּׁבוּת עַרְבִים.

הִפְטַרְתִּי שֶׁזּוֹ יְרֻשָּׁתֵנוּ,

וְחִיַּכְנוּ חִיּוּךְ יְתוֹמִים.

הַמִּדְבָּר מוֹרִיק בְּכָל חֹרֶף,

וּמֵת עִם תֹּם הַמַּלְקוֹשׁ.

הַמֶּרְחָב יַפְנֶה לָנוּ עֹרֶף,

אֶת הַחֲלוֹם שְׁנֵינוּ נִדְרֹשׁ.

גַּם אֵין עוֹד יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם,

וְגַם הוֹתִיר בְּנוֹ הַזְּמַן נגַע.

אֵין מַסְפִּיק תִּקְוָה לְכֻלָּם,

אֲבָל זֶה אֶת וַאֲנִי וְהָרֶגַע.

פֹּה לְיַד בֵּיתֵנוּ פָּגַשְׁנוּ,

שְׁאֵרִית פְּלִיטָה יְהוּדִים.

לְצַד כִּפָּה וְצִיצִית צָעַדְנוּ,

יְתוֹמִים אֲבָל לֹא אֲבוּדִים.

######################