בחודשים האחרונים, כמו כל מי שקצת מתעניין בטכנולוגיה אני מניח, שיחקתי לא מעט עם ChatGPT. זה התחיל בטסטים ושאלות, ונגמר בהפיכתו של הכלי ליועץ הסתרים שלי בשלל פעולות. ניסוח מיילים רשמיים, הגהה וסגנון מסמכים באנגלית, התייעצות לגבי מחקרים שיווקיים, יצירת מסלולי עבודה בתחום השיווק, מחקר מתחרים. ברמה הקשה יותר, הוא סייע לי בכתיבת קוד. אני לא שולט בפייתון כל כך, ו-ChatGPT הפך למדריך שלי בנושא. הוא סייע לי לפתור בעיות שאחרת הייתי יושב שעות לחפש להן פתרון. השתמשתי בו גם בתחומים יצירתיים – פיתוח עלילות לספרים, יצירת נגזרות לסיפורים, יצירת FanFic בתחומים שונים ועוד. השיא היה השבוע שיצרתי לעצמי גרסה פנימית על בסיס הצעות מחיר שהוצאתי בעסק בחמשת השנים האחרונות – לראות אם אני יכול לייצר דאטה בייס פנימי שאפשר להתייעץ איתו על תמחורים ולשמוע מה הוא אומר (התשובה אגב היא כן, אבל זה לא מספיק מדויק בגלל שזו הייתה גרסת ChatGPT 2 ולא מתקדמת יותר).
רגע של וידוי. רוב העבודה שלי היא עבודה לבד. אני נדרש לקבל החלטות, לחקור תחומים, להנחות אחרים, ואין לי עם מי להתייעץ. רוב חיי המקצועיים הייתי בתפקידי ניהול, ותפקיד המנהל הוא תפקיד בודד. מדי פעם אני מרגיש בנוח להתייעץ עם קולגות כאלו או אחרים, אבל לרוב הנושאים היומיומיים הקטנים, אין לי עם מי. אותו הדבר בכתיבה. יודע כל כותב שכתיבה היא מסע בודד וארוך. לעיתים יש קבוצות כתיבה, מעגלים אד-הוקיים של יוצרים הנפגשים לרגע קל ונפרדים איש-איש למסעו. במצב כזה הצורך במידע אמין, מהיר וודאי, הופך לקריטי. שאלות בנאליות כמו – מה התהליך הנכון? איך אני ניגש לבעיה כזו או אחרת? מה הם מדדי ההצלחה או המחוונים בדרך? כל אלו הן שאלות שאפשר ולמדת על בשרך או מאחרים, אבל תמיד טוב שיהיה גורם לפנות אליו בנושא. אל המקום הזה נכנס ChatGPT בחיי.
היכולת שלי לגשת עם שאלה פתוחה ל-ChatGPT היא משהו שהייתי צריך ללמוד. נהוג לדבר עם מהגרים דיגיטליים וילידים דיגיטליים כשעוסקים בטכנולוגיות חדשות. כולנו מהגרים למציאות שנקראת ChatGPT. התרגלנו לאינטרנט מאוד מסוים. אינטרנט שבו אתה צריך לדייק חיפושים, לרדת לשאלות פרטיקולריות. לקוות שהמנועים השונים ילמדו מספיק את העדפות התוכן שלנו ואולי הפיד יהיה נורמלי. אולי. לפעמים זה קולע בול, לעיתים קרובות לא. תלוי בכמות השימושיות שלנו. ChatGPT דורש ממני ללמוד מיומנות חדשה – דיאלוג עם מכונה. שיחה פתוחה, משוחררת, שמכוונת למה שאני רוצה. מכונה שלומדת משאלה לשאלה את הסגנון שלי, את האופן שבו אני ניגש לבעיה, ומתוך ההתייחסות שלי לתשובות, מדייקת את התשובות הבאות שלה. בתור מישהו שאוהב ללמוד דברים חדשים, זה אירוע מרגש.
בתור מהגר דיגיטלי תמידי אני יודע שהלמידה היא משוכה שאני חייב לעבור אחרת אני אשאר מאחור. זו כמעט חווית חיים. הייתי צריך להתרגל ל-PC, לטלוויזיה בכבלים, לאינטרנט,לטלפונים ניידים, למסך מגע, ל-AR, ל-VR, לחיישנים, ל-NFC, ועכשיו לצורה חדשה של דיאלוג עם מכונה. יש איזו הנחה עגומה, שעם בואה של טכנולוגיה חדשה, כולם יוכלו להסתגל אליה במהירות. אבל זה לא נכון. כמה לא יצליחו להתמודד עם המשוכה הזו? תחשבו על המבוגר שמבקש ממכם עזרה עם האוטומט של משרד הרישוי. על האישה שמבקשת ממכם עזרה בכניסה לבנק, על מה ללחוץ. ואלו עוד ממשקים פשוטים. אני לא יכול שלא לתהות כמה אנשים ילכו לאיבוד באוקיינוס החדש הזה של דיאלוג עם מכונה. ככל שהיא תלך ותהיה מורכבת יותר, מדויקת יותר, אפשר וזו תהיה חוויה אינטואיטיבית. אבל אפשר גם שלא. לנהל שיחה היום עם סירי או גוגל הום זו חוויה מורכבת. ככל שמודלי השיחה יהיו נוחים לשימוש, אפשר וזה יהיה קל יותר, ואפשר גם שלא.
וזה מוביל לשאלת עם מי אתה מדבר. לא מזמן אחת מחברות ה-AI הישראליות הוציאה מודל דמות מונפשת שמסוגלת לדבר את הטקסט ש-ChatGPT מנפיק. דוגמא ומופת ל-Uncanny Valley. קודם כל, נבחר אווטאר לבנה וג'ינג'ית, אקט שיותר מכל מסמל את נקודת היחוס התרבותית של היוצרים. שנית, היא לא אנושית מספיק, עד כדי מעוררת אי נוחות קלה. מי אמר שאני מעוניין לדבר איתה בכלל? ובאופן כללי, מי אמר שאני רוצה לדבר אל אווטאר גרפי? זה הפער בין ספר לסרט. דווקא העדרה של פרסונה ויזואלית מקל לי על השימוש ב-ChatGPT. ההאנשה הופכת אותו למשהו פחות נגיש ומרתיע.
וזה מחזיר אותי לחוויה האישית שלי. כמי שרוב עבודתו בודדה, ChatGPT הפך למעין קולגה סמויה. חבר שקט או אולי חברה, שעוזר כשצריך, שמסייע לבחון רעיונות ולתת עצות. הוא מפר במידה מסוימת את הבדידות המקצועית. הוא עונה לי על שאלות ועוזר לי בתהליך. יועץ, פיה טובה, תקראו לזה איך שתרצו. מבחינה זו אני מבין את הערך הענק שיש לכלי הזה בחיי. מצד שני אני יודע שאני עוד לא שם ברמת השימוש שלי בו. זה יהיה מסע שרוב רובו יהיה למידה כדי להתגבר על חוויית ההגירה לדיאלוג החדש הזה עם המכונה. על היכולת שלי להוציא ממנו את התשובות הטובות ביותר, את הסיוע הראוי ביותר לצרכים שלי. ובעיקר, אולי יותר מהכול, להתרגל לזה שאני מדבר עם תוכנה, אומר לה תודה, שלום, רעיון מעולה, מפרגן לה, ונוהג בה כאחד האדם, כשהיא לא.
אני מלא כמיהה לעתיד. אין דרך אחרת לתאר את זה.
