הסיפור הבא נכתב במסגרת סדנת כתיבת מעשיות. את ההשראה עליו לקחתי מהדמות של הדומובוי, שדון בית במיתולוגיה הרוסית. הוא היה אמור להתפרסם ב"פרויקט הסיפור הקצר", אבל לצערי זה לא קרה. לא נורא.
הלקח ששד הבית לימד אותי / נמרוד דוויק
איכשהו, הבית שלנו תמיד היה מסודר. הייתי הולכת לישון, נפרדת מהוריי בלילה טוב וחיבוק, נכנסת למיטה ומותירה אחרי ערימות של בלאגן. לא פעם, אבי ואמי היו הולכים לישון גם כן, בין אם במיטה או על הספה. אני יודעת שלא הם סידרו את הבית. בדקתי אותם מספר רב של פעמים. הייתי מחזיקה את עצמי ערה, זוחלת מהחדר, מתגנבת לראות אם הם במקרה מסדרים. אבל תמיד מצאתי עצמי עומדת דוממה, מביטה איך אבא ישן בצד אחד של הספה, אמא בשני, וערימות הבאלגן אותן הותרתי נותרות בעינן. ניסיתי לשמור עצמי ערה ככל האפשר, משגיחה שהבלאגן לא יתפזר. אך תמיד הייתי נרדמת, ובבוקר הבית היה מסודר. שאלתי את אבא ואמא איך זה יכול להיות שכולנו ישנים, והבית בבוקר מסודר. הם חייכו ואמרו שזה שד הבית שגר כאן, כל ערב הם משאירים לו פרוסת לחם וחלב, והוא בתמורה מסדר את הבית. כך התנהלו חיינו בשלווה.
באחד הלילות קמתי רעבה. לא רציתי את ארוחת הערב, העדפתי לשחק עוד, והאוכל שאמא הכינה היה נראה לא מזמין. אכלתי קצת כדי שאמא לא תכעס, משכתי בכתפיי כשאמא ביקשה שאמשיך לאכול. היא התעקשה ועשיתי פרצוף כל כך נגעל, שהיא פשוט ויתרה. אולי זו הייתה טעות. הלכתי לישון, חלמתי חלומות על אוכל, והתעוררתי רעבה. השעה הייתה מאוחרת והבית היה שקט. ירדתי מהמיטה, הסתכלתי בסלון, חושך. אור מפנס רחוב חדר מהחלון והאיר את הבית. הלכתי בזהירות, שלא להיתקע במשהו. לא רציתי שאבא ואמא יתעוררו ויכעסו שלא אכלתי בארוחת ערב ועכשיו אני רעבה. בצעדים איטיים מאוד, על קצות האצבעות, הלכתי עד למטבח. כמעט נתקעתי בכיסא של שולחן האוכל, במזל עצרתי את עצמי. על הדלפק הייתה כוס חלב ופרוסת לחם עם חמאה. ניגשתי, שתיתי את כל החלב ואכלתי את פרוסת הלחם מהר. זה היה טעים. מאוד. הרגשתי טוב יותר, ושמחתי שלא הייתי צריכה לפתוח את המקרר. זה היה יכול לעשות הרבה רעש. הלכתי בשקט חזרה לחדר, נכנסתי למיטה ונרדמתי.
התעוררתי. מישהו בכה לי ליד המיטה. שפשפתי עיניים, מנסה להבין מי שם. הכול היה חשוך עדיין ולא הצלחתי לראות כלום. הבכי לווה במשיכות אף קולניות, נבהלתי. "מי שם? שקט! אתה תעיר את כולם!" לחשתי. לאט לאט התרגלו עיניי לחשכה. ליד מיטתי, על הרצפה, ישב לו יצור קטן, ארוך שיער, מכופף, עם אף ארוך. הוא היה צבע כחול עדין, העור שלו היה כחול בהיר, הבגדים שלו, סוג של שק שחור, היו פרומים בקצוות. היו לו עיניים גדולות מאוד, והיה נדמה לי שהוא הולך לבכות בכל רגע. הוא הביט בי ומיד פכר את פניו ויבב. "אני כל כך רעב ואת אכלת לי את האוכל". הבנתי שזה שד הבית שלנו. גם הבנתי של מי היה האוכל שחיכה על הדלפק. הייתי שבעה מאוד, והיה לי טעם חמוץ בפה. אולי זה בגלל החלב. ירדתי מהמיטה וניגשתי אליו. קצת חששתי, לא פגשתי שד מעולם, לא שד בית ולא שד אחר. ניסיתי להניח עליו יד לנחם, אבל הוא הזיז אותה הצידה. "למה אכלת לי את האוכל?" שאל ומשך באפו. "הייתי רעבה", עניתי, והוא בכה בחזרה. הרגשתי רע. לא רציתי לגרום לו לבכות. הבטן שלו קרקרה בקול.
"חכה כאן רגע", אמרתי לו ורצתי למטבח, מנסה בכל הכוח לרוץ בשקט. הצלחתי להגיע למקרר מבלי להיתקע בחפצים ולרוץ בדממה. מזל. פתחתי את דלת המקרר, מסתנוורת מהאור. הושטתי יד לחלב, אבל המיכל היה ריק. אוף אבא תמיד עושה את זה. לקחתי כיסא וניסיתי להזיז אותו בכמה שיותר שקט שאפשר. היה נדמה לי שהבכי של השד הולך ומתגבר. נלחצתי מאוד. טיפסתי על הכיסא ופתחתי את ארגז הלחם. היו שם רק פירורים. אוי לא. חזרתי למקרר, מהחדר השני נשמע קרקור בטן גדול. הסתכלתי מבוהלת על דלת חדר השינה של אבא ואמא, אבל לא היה נראה שהם שמעו משהו. פתחתי את מגירת הירקות ולקחתי מלפפון. לקחתי גם קצת פשטידה שחיכתה. אוף, רק מחר בטח יעשו קניות, למה המקרר ריק? עם קצת הדברים שתפסתי רצתי חזרה לחדר. השד ראה את הדברים שהבאתי, רעד לרגע ופרץ בבכי גדול. מבהלה הפלתי הכול מהידיים.
אני לא יודעת אם ראיתם אי פעם שד בוכה. זה איום ונורא. אני חושבת שלא תראו אף פעם משהו עצוב כל כך. הדמעות שלו היו ענקיות, ובאמת שהוא היה שד קטן יחסית. אספתי את הדברים מהרצפה, ורצתי למטבח חזרה. הוא הלך אחרי, בוכה ומחליק על הדמעות. הוא נפל על הפנים וכל נפילה גרמה לו לבכות חזק יותר. הוא הושיט לי ידיים שאני ארים אותו, ניסיתי, אבל הוא היה רטוב מדי, וכבד. "שד, אתה חייב להפסיק לבכות", לחשתי לו. הוא החזיק את הבטן שלו, שקרקרה לא מעט, ובכה בקול. הוא הלך במעגלים, נכנס לסלון, ופיזר את כל ערימות הצעצועים שלי בכל מקום, מבלגן את הבית. היה רעש נורא של צעצועים שהתפזרו, ואיכשהו אבא ואמא לא התעוררו. פחדתי שהם יקומו ויכעסו עלי על שאכלתי לשד את האוכל שהם השאירו לו. עצרתי לחשוב מה לעשות. השד נפל על הרצפה והיכה באגרופיו על המרצפות. הוצאתי מהמקרר כל מה שיכולתי קצת גבינה בגביע, צנצנת מרק, פרוסה של נקניק שנשארה וירקות אחרים. השד סירב, נדמה לי שהירקות, העליבו אותו, אולי המלפפון שהצעתי העליב אותו במיוחד. הוא בכה חזק יותר. לא ידעתי ששדים לא אוהבים ירקות כל כך.
השד רץ ברחבי הבית, ובכל מקום שהלך שלוליות של דמעות החלו להיקוות. פחדתי שהן ירטיבו את הצעצועים שלי, את הרהיטים, את השטיחים. לא האמנתי שלשד אחד קטן יש כל כך הרבה דמעות. רצתי אחריו, ובכל מקרה ניסיתי להרים את מה שעל הרצפה, כדי שלא יירטב. את הבובות שזרקתי, את הקוביות שפיזרתי, את הספרים שקראתי. הרמתי את הכריות מהרצפה אל הספה, את הבגדים של אבא ואמא, את התיק של אמא, ואת הנעליים הכבדות של אבא. הכול שמתי במקום, רק שלא יירטב מהדמעות של השד.
השד המשיך לבכות ולצעוק. הרגשתי איום ונורא. הסתכלתי על הבית ועדיין היו המון שלוליות. רצתי למטבח ולקחתי סמרטוט קטן, זחלתי וניקיתי את הדמעות שהשד פיזר בכל החדרים. ניגבתי את המרצפות. הדמעות של השד הבריקו את הרצפה, ומילאו את הבית בריח מתוק. ציפיתי ששדים יריחו מגעיל, אבל מסתבר שהדמעות שלהם מזכירות את הריח של הפרחים בגינה. שוב ושוב השד השתולל ובכה, ושוב ושוב ניקיתי את הבית. הוא התעקש לעבור בכל החדרים, מלבד חדר השינה של אבא ואמא. מזל.
אני חושבת שהתחיל להיכנס אור שמש מבחוץ כשהשד הפסיק לבכות. אני רציתי לבכות. ישבתי על הרצפה מותשת, הבית היה מבריק. השד נעמד מולי וחרץ לשון. "מגיע לך", הוא אמר, "מגיע לך שעכשיו תדעי מה אני עושה כל לילה. אז כדאי מאוד שמעכשיו לא תאכלי לי את האוכל ". הוא הסתובב, הלך לדלת הכניסה, עבר דרכה ונעלם. עליתי על הספה ונרדמתי עליה. נדמה לי ששמעתי את אבא או אמא מעבירים אותי למיטה בבוקר. "הבית מעולם לא הבריק כל כך… מעניין מה קרה".
מאז לא נגעתי לשד באוכל.
