הסיפור הזה נכתב בהתחלה כחלק ממשחק מחשב שעבדתי עליו. בתרגיל בסדנת כתיבת מעשיות לקחתי את הרעיון המקורי שלו ופיתחתי אותו הלאה. את ההשראה לו שאבתי מהשיר Life & Death של Ebo Taylor.

הסיפור העצוב של הרוח / נמרוד דוויק

הוא הגיע אלי בתנועת העשבים, ברחש העדין של העלים, עדין ונעים ומזמין. הוא נמשך עם האבק שהתרומם מעל העיר ונח בעדינות, לעיתים אורח לא רצוי, אבל תמיד נוכח. נלחש בשקט ברשרוש העדין של הענפים, במכות העיקשות עדינות על החלון של הענף שלא נגזם בזמן. הוא היה העלים היבשים המתפזרים לכל עבר. הוא החזיק את הנץ בשמיים, ופיזר את פרחי הסיגלון לכל עבר. הוא ליטף את שיער הילדים, ואת זיעת ההולכים בשבילים. הוא השתולל ברחובות בין הבתים. הוא לרוב בא אלי רגוע, אך כשפגשתי אותו שואג, שאלתי אותו מדוע. הוא אמר – ככה אני, לעיתים אני הסערה הבאה לבקר. ביקשתי שיספר, שישתף. הוא נתן לי את הדברים הנושבים לנו כאן. זה הסיפור העצוב של הרוח על וארבעת אהבותיו.

האהבה הראשונה שלי הייתה האדמה. היינו רק שנינו בעולם. היא לא הבינה אותי, ואני לא הבנתי אותה. נשבתי. התגלגלתי במרחבים האינסופיים שהעולם הציע לי. מעל פני האדמה נעתי בקלילות, בכל קצוות תבל, אני וזרמי האוויר. ובכל מקום היא הייתה. אינסופית ונמתחת, ואט אט השתנו פניה מולי. לא שמתי לב לשינוי, והיא גדלה מולי. הרים בקעו, עמקים נוצרו, נקיקים וסדקים. מורכבת ומלאת גאיות ובקעים, עשירה בגבעות וצוקים. סלעים התגלגלו, אבנים התבקעו. היא הייתה מלאה בגוונים ושכבות מפתיעות. כאשר אלו נגלו, נרעש העולם. הנה האדמה שהכרתי מתגלה מחדש. וככל שגדלה, השתנו פניה. היבשות נחרדו ונחרקו, וגיליתי אותה מחדש.

נעתי אנה ואנה, נשבתי בחוסר נוחות. ליטפתי את המרחבים הגדולים שלה, הרגשתי את לוחות הסלע והאבן. מגע עדין כמעט, לא מורגש. ניסיתי לסחוף אותה אלי. אך היא, קשה וקרה, הפנתה לי עורף. שובל עדין של נמשך אחרי מעשיי, כמו קורץ לי, אני כאן ואיתך, אבל לא. ראיתי זו כסימן להמשיך. בתנועת רוח חזקה נשבתי על פניה, אך מהי רוח לסלע? מהו משב להר? נופצתי לכל עבר. לא פסקתי ובנחישות ליטפתי את פני השטח, הסתחררתי סביב ההרים, ליטפתי את הסלעים, הגעתי אל הנקיקים. לא הבנתי שבעצם אני מתמסר אליה, אל מבנה פניה השבור. אמרתי לאדמה, הנה אני על נושב פנייך, על גופך. תני לי ממך.

אט אט העניקה לי ממנה, היא התאהבה והתמסרה. התאהבנו עם סופות החול הגדולות. הרמתי את מצע החול שלה למרומים, סחררתי אותו וצבעתי עבורה את העולם בגווני חום וצהוב. פיזרתי אותו לכל עבר, מראה לה את העולם מלמעלה. נשבתי איתה סביב ההרים והסלעים, ובאיטיות עדינה בנינו לנו צורה ושפה חדשה. זו הייתה הנאה אחרת, שלי כרוח הרגיל לנשוב אנה ואנה הייתה חדשה. איטיות מהנה של ליטוף, צוקים שאיבדו מחודם, סלעים שהתעגלו. שרקתי בהרים עבורה, בין הגומחות. אהבתי אותה לאט, אהבתי אותה זמן רב, וכשרבנו הסתחררתי בכעס, נושב במעגלי ענק, טורנדו של רגש וזעם.

האדמה ואני היינו שם זה עבור זו. הזמן נמשך לעד עבורנו. הכוכבים נעו ושינו את מקומם, סלעים הוטחו על פניה מהחלל. היא השתנתה, אני השתניתי, ויותר מהכול שינינו אחד את השנייה. למדתי ממנה שכל אהבה מותירה בך סימנים. האבק והחול שלה ליוו אותי בכל אשר הלכתי. התנועות החופשיות שהיו לי, על פני מרחב בלתי מופרע, השתנו לעד. תווי פניה הגבילו אותי, ואני למדתי צורות חדשות של משב. מהי רוח ללא אדמה לנשוב על פניה? מהו הזמן וכיצד אהבה דורשת סבלנות אין קץ. אך מאהבים חדשים הגיעו, העולם שינה צורה והאהבה שלנו נאלצה להשתנות. לא נפרדנו מעולם, לא התמסדנו והתמסרנו בלעדית. היא תמיד תהיה אני, ואני תמיד אהיה היא.

האהבה השנייה שטפה אותי. היא דרשה ממני ללמוד דברים חדשים על עצמי, ושינתה את עולמי לעד. מים לא התמסרה לדבר. היא תמיד חיפשה את התנועה, למלא כל חלל שאפשר. היא שצפה על פני אדמה ומילאה את העמקים והשקעים הגדולים שלה. סחפה אותה איתה, חרצה בה סימנים. היא הייתה הנהרות האדירים, היא הייתה האוקיינוסים והימים. היא חיפשה לנדוד, לזרום ממקום למקום. היא רקדה. לעיתים רקדה לעצמה בזרמים עיליים ותחתיים. לעיתים נגעה ונסוגה, גלים הנוגסים באדמה. ותמיד גררה אותי לתנועותיה. סחפה אותי אל עולמה.

לפרקים היא הייתה קלילה. לובשת צורה של ענני ענק הנמתחים לכל עבר. לטף אותי, היא לחשה, משוך אותי סביב העולם. בתנועות עמוקות נמתחנו מעל האדמה. קלים כנוצה, בשלל צורות. גבוהים ויפים ולבנים. לפרקים התמלאה ומאסה. התקבצה לענני מים אפורים וגדולים, מצננת אותי, ואומרת – קח אותי מטה רוח. פזר אותי לכל הרוחות. עזרתי לה, והיא הייתה לגשם. יחד למדנו מהי סופה, יחד גילינו את הסערה של המים והרוח. אדמה הביטה בנו מלמטה, נגענו בה והמשכנו הלאה. אם אהבה זאת, לא אמרה. אדמה כדרכה, היא לקחה את הזמן והתמסרה לזמן ושינוייו. לו רק הייתי לומד ממנה סבלנות.

מים ואני גילינו שיחד אנו יודעים לייצר גלים. למדנו להיות חמים ואהבנו בעוצמה. אהבה שמילאה אותי בלחות, שגרמה לשנינו להישבר בקול, להאיר את העולם בתשוקה בורקת, ולהטיח סופות חמות וקצרות על האדמה. למדנו להיות קרים וקשים. ריבים שציננו את העולם. היא רבת פנים וידעה לריב כמו שרק אוהבים יודעים. היא התכנסה לעצמה והייתה לשלג וברד, ויחד היינו סופה מקפיאה וצוננת. היא תמיד התרככה, שינתה צורה ועברה למקום אחר. נוזלת, זורמת, מוצאת לעצמה נחמה על האדמה בנחלים, מוצאת לה אפיקים ויובלים חדשים, מתכנסת באגמים והימים ושבה לפלרטט איתי. תנועות אדוה קלות על פני המים, גלים העולים ויורדים עם כל חיזור ומילת אהבה. מים לימדה אותי שאהבה פושטת ולובשת צורות שונות. היא לימדה אותי לריב, היא לימדה אותי להתפייס. היא הייתה האהבה הרועמת, הבורקת, הרטובה, הצוננת והמנחמת. אחריה לא הייתי לבד לעולם. מים שינתה את עולמי לעד. היא מילאה אותי עננים ולחות, היא הותירה אותי תמיד חם וקר, ולא עזבה אותי ואני לא אותה. לא קינאתי שמצאה את מגע האדמה מערסל ומגן. ידעתי שהן שתיהן זו לזו, כשם שאני להן. מים לימדה אותי לזרום עם הדברים.

האהבה השלישית שלי הייתה האש. הכרתי אותה מאדמה. אדמה ואש רקדו ריקוד איטי ואלים כבר שנים. אש ידעה להוציא מאדמה חום וכעס ששינו אותה, שהעניקה לה צבעים וצורות חדשים. רוב הזמן אש לא הצליחה לדגדג לאדמה. אך מדי פעם היא תפסה בה משהו עמוק. נגעה לה בנקודות העמוקות והכואבות ואדמה לא אהבה את זה. הן רבו בקול, בפיצוץ אדיר. אדמה ניסתה להשתחרר מכך, נוזלת לוהטת וכעוסה, גועשת מרגש, אדומה ובוערת, רק כדי לחוש את מגע ידי המצנן, מרגיע את אדמה, ונרגש מפני אש.

אש חיממה גם אותי. מילאה אותי חום עז ואדיר. לא המפגש עם מים, ולא ליטופיי המתמשכים על אדמה, מילאו אותי בכזו חיוניות. אש הייתה לוהטת. כשפרצה מפני האדמה, היא שלחה זרועות אלי, ואמרה לי בוא והתכנס סביבי. חוש בחום שאני נותנת. היא בערה עמוק באדמה, היא בערה רחוק בשמיים. היא הייתה שם בכל מקום ושינתה אותי. התמסרתי אליה. בדיעבד אולי המגע שלי עם מים היה ניסיון לצנן את הלהט שאש שטפה אותי בו. היא הפכה אותי לרוחות החמסין החמות. היא גררה את מים ואותי להיות לסופות המונסון הגדולות. בהעדרה היינו לחורף, בהגיעה הפכתי לקיץ. היא הרימה אותי מעלה והורידה אותי מטה. היא הייתה התשוקות, היא הייתה מרגשת, והתמסרתי אליה כמו שלא ידעתי שאפשר.

המפגש בין ארבעתנו מילא את העולם בילדים. ביחד יצרנו עצים, שיחים ועשבים. חיות הופיעו, התרחבו ומילאו את פני האדמה, את מעמקי הים ואת המרחבים בהם נשבתי. זרעים התנופפו לכל עבר, ולא נותר מקום אחד בעולם שבו אהבתנו לא הותירה חותם. ילדינו לימדו אותנו צורות חדשות של אהבה. התאהבתי במים מחדש כאשר הפכה לטל על פני העשבים. ליטפתי אותה בעדינות, נשאתי אותה איתי, ולמדנו את האהבות הקטנות של שעות הבוקר המוקדמות. הם בנו לעצמם בתים מאדמה, מבקשים ממני להיכנס בעדינות, לתת להם לחיות בשלום. אדמה ואני למדנו להעניק להם קרירות נעימה בקיץ, ולמדתי שלא להיכנס צונן וכועס בחורף. הם לימדו את אש ואותי אהבה עדינה. המשב העדין אל התנור, אל המדורה. הם רצו שנגלה שליטה, שלא נצא במחול הרסני. הם השתנו, וגם אנחנו, אך לא תמיד היו כך פני הדברים.

רוב הזמן היינו הורים נוראים. היינו במרכז, שמנו את הרצונות שלנו קודם ונתנו לילדים לסבול. הם סבלו מהסופות הקשות ומהרוחות החמות. הם סבלו מכעסה של אש ששרפה כל מה שבדרך. אודה שאני נשבתי איתה לא פעם בכעס, נסחף אל הזעם שלה. כשמים נעלבה היא התרחקה וסירבה להעניק גשם לילדים הצמאים, הם גוועו מצמא, קמלים ומתים ומים הייתה בשלה. גם אדמה, החוסה הגדולה, נשברה לא פעם, היא רעדה בכעס, מתמסרת לכעסים שאצרה ואצרה, ונותנת להם להתפרץ. ברגעים אלו לא היה לה איכפת מהילדים החשים בחמתה. ובכל זאת הילדים גדלו, יצירתיים וחכמים. הם למדו לחיות איתנו, ואהבתי אותם יותר עבור זה.

ילדיי היו אהבתי הרביעית, הקשה והכואבת מכולם. אהבתי את הערים והכפרים שבנו. נשבתי בהן לא מעט. אהבתי את השדות שחרשו, את המרחבים שבינם. אהבתי את הטבע החי בו מצאו לו בית. תנועת העשבים הרוקדת אלי, אניצי הסביון המעופפים איתי, אלו הדברים שילדיים העניקו לי ונתנו לי להבין מה זה להיות רוח באמת. בעיר שבנו מצאתי עצמי חומק בין הבניינים, בכפרים בהם ליטפתי את הגגות. כאשר פתחו לי חלון יכולתי להיכנס, אם הקימו צוהר לתנורים, יכולתי לחמם. הרגשתי שאני נושם אותם והם נושמים אותי. הייתי חלק מחייהם של ילדיי בצורה עמוקה, כשם שאדמה הייתה להם בית, ומים הייתה להם מרווה, ואש הייתה להם חום, אני נכנסתי ויצאתי מהם ונפחתי נשימה באפם.

רקדתי סביבם. האצתי והאטתי, התרחבתי והתכווצתי. ליטפתי את הפריחה בגבעות, את עלי הכותרת של הפרחים. הרקדתי פירות על עצים וירקות על שיחים. פיזרתי אבקנים ללא הרף ושיחקתי בפרוות החיות. הציפורים עפו בי, נשענות על זרמיי, עולות ויורדות. ניסיתי להיות עם ילדיי ככל שיכולתי, להיות ההורה שהם היו צריכים. וקינאתי בהם. ילדיי האהובים יכלו לעצור לכשרצו וליהנות מהרגע, להתענג על ילדיהם הקטנים, על הקהילה בה חיו. ואני? מתי אשכב לנוח? נדונתי לנוע אנה ואנה, לנשוב ללא הרף. ילדיי היו תזכורת למגבלות שלי, לדברים שלעולם לא אוכל לעשות. לעיתים כעסתי על כך, לא פעם הייתי מתוסכל. אך למדתי ממים לזרום, למדתי מאדמה סבלנות ומאש רגש. מצויד בלקחים אלו ניסיתי ללמוד משהו מילדיי.

למדתי מהם שירה ויצירה. מילאתי את העולם במעשה הרוחות. הנקיקים היו לחלילים, ההרים היו לעוגבים. בין רחובות הערים נשבתי שירה. פיסלתי באדמה, נעזרתי במים ואש, ונמלא העולם בצורות. אני רוח, האמן הנעלם מהעין, כותב את עצמי על העולם. אך ילדיי לא יודעים לקרוא את הרוח. הם לא מוצאים את הסימנים באדמה שאני מותיר בכוונה. חייהם הקצרים לא מותירים להם את האפשרות לשמוע את התווים הארוכים הנמתחים שאני מנגן בעולם שסביבם. הם לא רואים את הפסלים הגדולים המתארים את השנים שחלפו, את המפגשים האוהבים והסוערים שלי עם אדמה, מים ואש. אני אוהב אותם אהבה עזה, והם לא רואים אותה כלל. לא הם, לא אהובותיי, הניתכות על יצירות אלו, השוברות וסוחפות ושורפות אותן. לכל אחד מאיתנו שפה משלו, כל אחד חי את העולם שלו. היצירה שלי בלתי נראית להן. אני הרוח הנושב בעולם, חסר מנוחה, יוצר בודד המוצא נחמה באהבותיו. אז בכה עבורי המאזין לסיפור, שיר איתי את סיפור הרוח. ילל איתי בין הסלעים. פזר שיערך ותן לי להסתחרר סביבך. אם תבכה אשא דמעותיך אל על. אהוב את חייך כמו שהם וזכור אותי, עת אתפזר לכל הרוחות.

זה היה הסיפור העצוב של הרוח. כפי שסיפר לי בין הבתים.