פלאש פיקשן קצר על אבל.
הספסל בצד הדרך / נמרוד דוויק
הגברים לקחו את אתי החפירה והחלו לכסות את הקבר של נדי באיטיות. הסתכלתי ותהיתי מתי ראוי להניח את הזר. היה כל כך הרבה צער וכולם שתקו את השתיקה הכואבת של אבל טרי. אולי שתקו יותר ממה שאני רגיל. הלוויות של גברים צעירים תמיד טעונות יותר. זזתי באי נוחות. החום של הקיץ היה כבד, הזעתי את עצמי אל האדמה.
הסתכלתי על המצבות שסביב, מחפש לברוח מהרגע. אחת תפסה לי את העין. המצבה של אלונה טוראל. ליד הבית שלי בגבעתיים יש גינה וספסל לזכרה, שלט הזיכרון שהוצב ציין שהיא מלחינה ומשהו על החיבה שלה להאכלת חתולים. חזרתי פעם שיכור מאחד הברים בכצנלסון וראיתי זוג מתמזמז עליו. תהיתי אם אלונה טוראל הייתה מפרגנת להם. אולי גם הם יאכילו יום אחד את חתולי הרחוב שלה.
סיימו לכסות את הקבר, והנחתי את הזר ראשון. אולי מיהרתי? הייתי צריך לחכות? אני לא יודע. רציתי לחזור הביתה, ולהפסיק להזיע את עצמי. להתניע את האוטו, לפתוח מזגן ולשכוח שהייתי בהלוויה ששברה לי את הלב. ביציאה מבית הקברות עצר אותי רונן. "אתה בסדר? אתה נוסע הביתה?" הוא שאל. לא בכיתי כל ההלוויה. דמעה זלגה לי מהעין. "כן, אני תיכף יוצא לדרך", אמרתי. הוא הניח לי יד על הכתף ומשך אותי לחיבוק. נפרדנו לשלום בשתיקה ונכנסתי למכונית. כשהתנעתי חשבתי על אלונה טוראל מאכילה חתולים, על הזוג האוהב. באדמה שוכב נדי והוא לא יאכיל חתולים, ולא יתמזמז על ספסל, ולא יבוא איתי ליותר מדי בירות בכצנלסון ואתה יודע מה, גם עוד צ'ייסר כי למה לא, חוזרים ברגל הביתה. רציתי לחזור לגבעתיים, לעצור על הספסל ולתת לצער הזה ללכת.
