הסיפור הקצר הבא, פלאש פיקשן אם תרצו, נכתב כחודש לתוך מלחמת אוקטובר 2023. הוא מנסה לתפוס את התחושות שלי כהורה מול הילדים. הוא התפרסם ב"פרויקט הסיפור הקצר", במסגרת פרויקט סיפורים ושירים בתקופת המלחמה.

השחקן / נמרוד דוויק

לפנות בוקר אני נזכר במילים. הן מופיעות לי בחושך עם הקימה. האם ישנתי בכלל? אני נזכר בכל המילים שהייתי צריך לומר אמש. שוב שכחתי את הטקסט. המשפטים בורחים לי והפסקאות נעלמות. אני נאלם בשיחות, משתתק כשאני מחפש את המילים. אני מתבלבל בין שמות, קורא לחפצים בשמם הלא נכון. איש לא נמצא שם ללחוש לי, אין מי שירמוז מה המילה הבאה. אני שוכב מותש על המיטה. בלילה הזה לא הייתה נחמה. איפה הרכות המלטפת, של השינה? איפה המנוחה? אני מזיע. חם לי. זה כי חם עכשיו? אנחנו בסתיו, לא? כל יום אני מעמיד פנים, כל יום אני משחק תפקיד. העולם הוא במה ואני משחק בטרגדיה. אני לא יודע אם אני שחקן משנה או סטטיסט. השמש עולה, אני קם וחובש את המסכה. עוד מעט אמצא את מקומי במקהלה, ומולי יעברו אסון אחר אסון. אני שואל בדממה של הבוקר, מתי יגיע הקתרזיס? מתי ארגיש שהעולם שב לסדרו? עוד מעט אצעק עם המקהלה על העולם את אסונותיו, והעולם? העולם חירש.

היום נפתח במחזה דתי. אני עומד מול התוהו שממנו נברא העולם. אני צועד לי בתוהו, מפשפש עם ידיי בו, ומלקט צעצועים, בגדים, כלים. אוסף חדשות ופרטי מידע. אוסף ומרכיב מהם שוב ושוב את העולם. אני הסדר בתוהו, אני ה-ויהי אור של חיינו. תראו ילדים! אבא משחק בבורא עולם. "מה עושים היום?" הם שואלים, "הס ילדים. אבא מפריד בין מים לאדמה, אבא יוצר את חיית השדה ועוף השמיים, ונותן בכל רוח חיים". הילדים צוהלים, ומשחקים עם מה שאני נותן להם. אני בורא להם עולם, ואין בו אסונות, ואין בו כאבים, ואין בו חרדות. אני מחייך אליהם מבעד למסכה, אותם בראנו ואותם יצרנו. אני מתפלל לעצמי שהכול יהיה כשורה. החדשות קופצות לטלפון ואני מהדק את המסכה לפניי. משדר שהכול כשורה. העינים מציצות ומספרות את התוהו שמול עיניי. הילדים רואים הכול, הרי הם בצלמי ובדמותי, ואני רואה וגם הם.

בגינת המשחקים מתכנסת המקהלה. אנו יושבים על ספסלים, איש ואישה וכל אחד עוטה מסכה. ערב רב של הורים, ומולנו הילדים. לכולנו אותה הבעה. הטלפונים רוטטים בהתראות. איש לא מסתכל. זה לא הזמן, זה לא המקום. אנו מתפזרים סביב הילדים. השגחה מרחבית. כל אחד על ילדיו ועל ילדי האחר. אנו משוחחים, שיחות קטנות, שיחות שטחיות. תוך כדי שיחה מישהו מנסה להסיר את המסכה, ראיתי, שמעתי, חוויתי. המקהלה משיבה אותו למקום. זה לא הזמן, זה לא המקום. הילדים מחלקים פירות זה לזה, שי ותשורה של שלום. זה לא הזמן, זה לא המקום, מזמרת המקהלה בשקט. מבעד למסכה העיניים מבוהלות, עייפות ומותשות. עוד יום בגינה, עוד יום המתנה, הטלפון רוטט ואיש לא מסתכל. זה לא הזמן ולא המקום. נחכה שהשמש תשקע.

בערב, אחרי שהילדים ישנים אני מחפש מפלט. הטלוויזיה נדלקת, ואני בוחר בקומדיה. בסדרת הטלוויזיה שמולי מישהי רוצה לשחק גופה. זו פסגת שאיפותיה, הכי קרוב שתיגע בתהילה. בואי, כאן יש תהילה בכל מקום. תוכלי לשחק כמה גופות שתרצי. תוכלי לשחק בטרגדיה, תוכלי להיות הטרגדיה. ואם זה לא מתאים תוכלי לשים איתנו מסכה ולשחק בגינת השעשועים, במסיבת תה, או בכדור. העיקר שקרוב למקלט. הילדים ישמחו.

אני סוגר את הטלוויזיה ונכנס להתקלח. מול המראה אני מקלף ממני את המסכה ומסתכל. מי אתה שחקן עצוב, מי אתה גבר בגיל העמידה? עסוק בלהראות לעולם שהכול בסדר, איזו בדיחה. לאן הובילו אותך החיים שזה תפקיד חייך? איזה מין תיאטרון זה שמציע תפקידים כאלו למי שבפירוש אינם מתאימים לכך. ואולי זה כל אחד לפי יכולתו וכל אחד לפי תהילתו. זו יכולתך וזו תהילתך. כשהייתי נער רציתי להיות שחקן. רציתי לבדר אנשים. לגרום להם לצחוק, לגרום להם לבכות, לגרום להם לחכות. להיות משהו שהם רוצים אותו, החוויה שחושקים בה. אבל זה נגמר אחרי התיכון. צבא, טיול לחו"ל, תואר, שגרת חיים. לא שואו ביז, רק ביז. כל חלומות הנעורים נשכחו. והנה באה מלחמה, והנה בא איום על החיים, וחזרתי לתפקיד שרציתי כל חיי, ואני מלא חרטה על כך.

אני זוחל למיטה עם הטלפון. החדשות מפגיזות אותי במתים והרוגים ואני שכבר הסרתי את המסכה ממני, נותן לכאב לחדור. אני צופה בראיון עם ניצולה שאיבדה את החבר שלה. הוא סוחט ממני דמעות, והן זולגות על הכרית, מרטיבות אותה. הטלפון רוטט וחבר שואל אותי אם אני פנוי להקשיב. אני יוצא מהמיטה ועובר לסלון, לא להפריע. מבלי משים אני לובש את המסכה שוב. אני עולה על הבמה ומקשיב לו, ומשחק את החבר, את המאזין, הפרשן. אני מקשיב ומקשיב בזמן שהוא מסיר את המסכה שלו. אני שומע אותה מתקלפת באפרכסת, ותוהה מתי יסיים שאוכל לשוב ולהסיר את שלי.

בלילה חלמתי על אולם גדול וחשוך. זרקור מאיר עלי ואני קד קידה. אני מביט אל רצפת הבמה עת המסך יורד ומצפה לשמוע מחיאות כפיים. אלו לא מגיעות. כל האולם דממה. מאחורי הוילון אני כועס. אני ניגש אליו ומנסה להסיט אותו. אך הוילון כבד ואני לא מצליח. אני נאבק עם הקטיפה האדומה, והיא עוטפת אותי, חונקת אותי. אני הולך בה לאיבוד. אני משתעל ונחנק מהאבק. אני מנסה שוב ושוב וטובע לתוך הבד, והכול שקט והכול נורא. אני מתעורר, מזיע, מבוהל. לצידי הילדים והאישה ישנים דוממים ושקטים ורק אני ער באמצע הלילה, מביט לתוך החושך, מנסה לסדר את המחשבות. בחוץ ציפור מצייצת. זה אמצע הלילה, מה את מצייצת ציפור מטומטמת, לא אמרנו שאני בורא את כל עוף השמיים? תשני כבר ציפור מטומטמת. היא שרה ואין לי מושג מי מקשיב ומי הקהל בעולם שלה. אני כועס, מה עם האולם שלי?

אני מתעורר לפנות שחר. אני מוצף מחשבות ומתאפק לא להושיט יד לטלפון. השמש עולה על העולם ולא חם. העולם אפור בבקרי הסתיו, האפרוריות זולגת לחדר. רעש המכוניות החשמליות הנוסעות ברחוב עדין וחרישי, נהמת אופנוע מפלחת לי את הלב. אני נזכר בספר שקראתי. סופר בו על האצטקים. הם אומרים שהחיים הם מסכה על פני המוות. חשבתי על זה. האור האפור מילא את החדר. העולם חי או מת? אני שולח יד לטלפון ומקווה שאין בשורות, ואין חדשות. אני מושיט יד למסיכה ולובש אותה. המצרים העתיקים האמינו שהמוות הוא מסכה על פני החיים. זה יום חדש ואני לא יודע אם אני חי או מת. אני קורא חדשות ומוכן למצוא את מקומי בשורת המקהלה.