כתבתי את השתיל מתישהו בשנתיים האחרונות. אני יכול לומר עליו הרבה, על איפה שהוא פוגש אותי. זה השיר הראשון שהפך לביצוע באלבום. ישבתי באחת בלילה בחדר ועבדתי עליו, עשיתי טסטים על המוסיקה עם סונו, לראות איך זה מרגיש. הבת זוג שלי נכנסה לחדר ואמרה לי שיש קטע. לא תגובה טריוויאלית ממנה. המשכתי לעבד אותו עד שהייתי מרוצה. ידעתי שאני רוצה שנועה פארן, חברתי ללהקה וחברת ילדות אהובה, תקליט את השיר הזה. באולפן אמרתי לה שאני מדמיין את זה נקי מאוד, כמעט טקס זיכרון. היא הבינה אותי מהר, גדלנו על הטקסים הללו. במקום מסוים הם היו אירוע שיא לסולנים, למי שחיפשו להבין בימוי והעמדה. קצת עצוב שהשיעורים הראשונים בהופעה הם טקסי זיכרון. לפעמים אני חושב על חברים פוסט-טראומטים שהתאבדו, לפעמים אני חושב על ההורים השכולים. עבורי השיר הזה הוא תחינה עדינה, אנא, מה עוד נשאר לנו אלא רק לקוות שהילדים יהיו בסדר – והנה מלחמה, וגם זה נלקח. ועוד מילה. אבא שלי היה קורא לנו שתילי זיתים. והנה שיר על שתיל. לפעמים אני חושב על מה הוא היה אומר על המלחמה. אין לי מושג.

השיר יופיע בספר השירים שאני עובד עליו.

לביצוע:

השתיל / נמרוד דוויק

שַׁבְתָּ אֱלֵי,

עֵינֶיךָ פּוֹרְקוֹת כְּאֵב.

וְאִתְּךָ זֵכֶר כֻּלָּם.

בְּךָ נִכְבְּשׁוּ הַגְּבוּלוֹת,

בְּךָ סִימָנֵי הַגְּדֵרוֹת,

כֻּלְּךָ שְׂדֵה מוֹקְשִׁים,

וְאַסְפַלְט נִמְתָּח אֶל הַלֵּב.

אָנָּא.

מַדּוּעַ תְּסַלְּלוּ עַל הַשָּׁתִיל,

הֲרֵי נָטַעְתִּי אוֹתוֹ בִּשְׁבִילִי,

שֶׁיִּהְיֶה לִי מִפְלַט שָׁלוֹם.