אוקיי, הנה משהו שרציתי לעשות הרבה זמן. פודקאסטים קצרים על כתיבה, סיפור סיפורים ויצירה. דיבור חופשי שלי על האתגרים בתחום, על התהליך עצמו, בין אם זה כשאתה כותב ספר, סיפור, משחק או יוצר כל דבר אחר. הפרק הראשון – לטפס על ההר – ההפתעה שבסוף הכתיבה, מה ההבדל בין להיות בלהקה לכתיבת ספר, התהליך עצמו וכו'. מוזמנים להאזין ולשתף ובעיקר מוזמנים לתת טיפים לשיפור וכו'.
Listen to "יומני כתיבה – פודקאסט על כתיבה וסיפורים – לטפס על ההר – פרק 1" on Spreaker.
התלבטתי עמוקות אם לכתוב את הדברים בנוגע לאסון בצפית. אני מסתובב עם כאב בטן על העניין הזה. אני לא זוכר בימי חיי הקצרים אסון בסדר גודל כזה במסגרות חינוכיות. אולי בגלל זה כשאני רואה פרסומים רבים הנוגעים לכך שהנהגת המכינה צריכה לחיות עם האסון כל חייהם, שהמעצרים מיותרים ומדובר באנשים ערכיים, אני מתעצבן יותר. הכול נכון ועדיין, זה לא תירוץ או נסיבות מקלות. צריך לדבר על הרשלנות שהובילה לאסון הזה שוב ושוב ושוב עד שהלקח ילמד. יש אחריות המהדהדת על כל מי שלוקח על עצמו להוביל מתנדבים וחניכים, בין אם הם בני נוער ובין אם הם צעירים על סף גיוס ובין אם הם מבוגרים והאחריות הזו מסתכמת בשתי מילים פשוטות:
העיקר הבטיחות.
אי שם בימי תנועת הנוער שלי, כשעוד הייתי מרכז ומדריך בוגר בצופים, צמד המילים הזה שב וחזר על עצמו שוב ושוב ושוב בכל טיול הכנה, בכל ישיבת הנהגה, בכל מחנה קיץ או טיול פסח או מה שזה לא יהיה. לא הייתה ישיבה שלא שבנו ושיננו "העיקר הבטיחות". אבי, שהיה בילדותי ראש התנועה, היה מספר לי לא פעם סיפורי זוועה על חניכים שחטפו סנאדה שלא נכפתה כמו שצריך, שנפלו כי מישהו לא השגיח מספיק. בטיולים משפחתיים שבו ואמרו לנו לא להתקרב לקצה המצוקים, לא לרוץ בשבילים בחיק הטבע, להשאר במסלול ולהקשיב להוראות הבטיחות. כשקיבלתי תפקידי הובלה ואחריות על חניכים ושכב"ג, כל אותם שיעורים קטנים זינקו לי לראש. אף אחד לא רוצה לחזור הבייתה עם בשורות רעות להורים. לא נקע, לא יד שבורה, לא חתך, לא אשפוז, לא בשורות קשות. בסיוטים שלי לא שמרתי על הבטיחות ומישהו נפגע.
האסון בצפית כל כך מקומם בעיניי, כי הוא מקרה קלאסי של אי שמירה על הבטיחות כי "מישהו אמר שיהיה בסדר". ראיתי את העדויות בחדשות. "מישהו אמר לנו בקשר שאם נצא עד שלוש מהנחל נהיה בסדר". מכיניסטים שמתעדים שיטפון בלילה ליד אתר הלינה ואיש לא מדליק נורה אדומה. ילדים שמביעים את החשש שלהם, הורים שעושים את אותו הדבר ומבטיחים להם שיהיה בסדר. אם יש ספק, אז אין ספק. אם אתה לא בטוח בעצמך במה שאתה עושה, אז אל תעשה את זה.
כשיש לך חניכים תחת הידיים, אתה לא מקווה שיהיה בסדר, אתה קורא את כל העדויות, מכל המשתנים השונים, אתה מפעיל הגיון בריא לגבי כל המידעים שקיבלת ומקבל החלטה. ולדעתי, אם יש לך ספק קטן שגורם לך להרים טלפון כדי לשאול עד איזו שעה זה בטוח, רצוי שתמנע מהסכנה. כשיש לך מתנדבים סביבך אתה לא עושה דבר שיכול לסכן אותם משמעותית. היד תמיד רועדת כשאתה מבקש משהו שיכול להיות לו היבט מסוכן. ולפני שמישהו אומר לי נאה דורש נאה מקיים – ביטלנו ב"דרכנו" בחודשים האחרונים אירועים שעבדו עליהם רבות בגלל ספקות קטנים.
אז בבקשה בדיון הנוכחי, אל תיקחו את השיח למקום בו נספר כמה אנשים הם ערכיים, וכמה הם מלח הארץ. ובבקשה בואו נפסיק לריב על הרקע של אנשי המכינה. הדיון הוא גם לא על חשיבותו של מפעל המכינות. יש עשר משפחות שקברו את הילדים שלהן והן דורשות תשובות ובצדק, יש מכניסטים בכל רחבי ישראל שאוזניהן קרויות למה שאומרים בימים אלו.
על כן הדיון והלקח שילמד ממנו, צריך להיות על נושא אחד בלבד:
העיקר הבטיחות.
הצידוק ההיסטורי להקמתה של מדינת ישראל מעוגן בזכויות אדם. זכותה של כל אומה להגדיר את עצמה מעוגנת ברעיונות של שוויון בזכויות ובהזדמנויות. זכויות אדם אלו הן שאפשרו את הציונות, ובנו את הברית בין ישראל למעצמות המערב הדמוקרטיות. הדמוקרטיה הישראלית עיגנה ערכים אלו, שכן אין דמוקרטיה ללא זכויות אדם. היא הכלילה אותם על כלל הקבוצות במדינה במגילת העצמאות. הממלכתיות, עליה נאבקו מימין ומשמאל בשנותיה הראשונות של המדינה, עסקה בכך ללא הרף. מהימין ועד השמאל הסכימו כי המשחק הדמוקרטי הישראלי צריך להתקיים מתוך הכרה בחשיבותן של זכויות אדם. כך למשל המאבק במשטר הצבאי על האוכלוסייה הערבית-ישראלית, אותו הוביל מנחם בגין מהאופוזיציה, נבע מהכרה זו. בג"צ ראה לנגד עיניו את המשחק הדמוקרטי כאשר הכריע נגד סגירת העיתון קול העם, וכן הלאה. העוצמה של המדינה נבעה מההכרה בהסכמה החברתית הזו.
החודש, בקונגרס הישראלי ליהדות ודמוקרטיה, הודיעה שרת המשפטים איילת שקד כי זכויות האדם אינן קודמות לרוב היהודי. יש להעדיף את האינטרס הלאומי היהודי, גם במחיר של פגיעה בזכויותיהן של קבוצות שונות בחברה. אמירה חריגה. רוב הציבור הישראלי, כולל כותב שורות אלו, לא מערער על כך שיהדות ודמוקרטיה הם ערכים שהולכים זה לצד זה, בצמידות. אין להעדיף ערך אחד על משנהו. בעבר נומקה פגיעה בזכויות אדם בצידוקים ביטחוניים, כפי שמקובל משלל שיקולים מוסריים. שקד הודיעה כי לדעתה בעתיד צריך לשים את הדברים על השולחן – הזכות הלאומית שווה יותר, וכי יש לחמש את בית המשפט בכלים חוקתיים התואמים תפיסת עולם זו. בדבריה עשתה שקד נזק חסר תקדים למרקם החברתי הישראלי ולממלכתיות. אמנם שקד מאמינה שהיא מבצרת את אופייה היהודי של המדינה, אך אין בית לאומי ללא דמוקרטיה המקיימת זכויות אדם במלואן.
מה תגיד שקד לדרוזי שאיבד את אחיו בקרב? מה תגיד לבדווית שבנה מסכן את חייו בצבא? מה תאמר לערבי הישראלי המשלם מיסים, בוחר לכנסת ורואה את עצמו כאזרחי ישראלי? מה תגיד ליוצא חבר העמים או לבן לגיורת רפורמית שעבור הרבנות הראשית לא יהיו יהודים לעולם? קבוצות שונות קשרו את גורלן לישראל, ושקד וחבריה בבית היהודי טורקים עליהם את הדלת. הם חותרים נגד אופייה של המדינה כפי שדמיינו אותו מייסדי המדינה. לאחרונה החל לקדם חבר מפלגתה, בצלאל סמוטריץ', את תכנית סיפוח יהודה ושומרון שלו, סיפוח שיתקיים ללא מתן זכויות אדם מלאות לפלסטינים. לדבריו המדינה יכולה להתקיים ללא שוויון זכויות מלא עבורם. "גרעון דמוקרטי" הוא קורא לזה. שקד וסמוטריץ' שייכים שניהם לאותה אסכולה בה הדמוקרטיה היא המלצה. במדינה שהם מדמיינים יש שווים יותר ויש שווים פחות. זו עמדה שנוגדת את ההיסטוריה היהודית ואת הסיפור הישראלי המשותף.
שרת המשפטים איילת שקד נואמת בבית הנשיאבירושלים, במהלך טקס השבעת שופטים.
