היום, 14.12.2015, השתתפתי באירוע של השדולה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי שארגנה תנועת דרכנו עם ח"כ חיליק בר. היה מרגש, הרבה מאוד ח"כים ממפלגות שונות – ש"ס, המחנה הציוני, מרצ, כולנו – השתתפו, נשאו דברים ותמכו במסרים ובאירוע. אלו הדברים שנשאתי

עם כניסתה לתפקיד מירי רגב נפנפה בכך שהיא תקבע למי ראוי לתקצב פרויקטים תרבותיים. הנימוק – הליכוד קיבל 30 מנדטים והשאר לא. אז הם ישלטו. לפני הבחירות היא נפנפנה בקלף שהגיע הזמן לחסל את ההגמוניה של השמאל. אישית אני חושב שמדובר בבדיחה עם טעם רע. הימין שולט דה פקטו מאז 2001 באופן מוחלט וקודם לכן ניצח כמעט בכל מאבק שליטה שהתקיים מאז 1996. מבחינה זו האמירה שלה היא עוד עדות לסגנון השלטון הכוחני של הליכוד שעסוק בלרסק כל התנגדות שהיא. סגנון שמציב אתגר מהותי לדמוקרטיה בישראל.
תרבות אמורה לשקף את מגוון הדעות בחברה מסוימת. בסופו של דבר רק נראטיב אחד ישאר לטווח הארוך. אי אפשר לקבוע מראש מה יהיה הנראטיב. צריכה להיות תחרות על דעת הקהל, מבחינה זו השוק החופשי וחופש הביטוי מאפשר לדעות שונות להתחרות זו בזו. רוח הזמנים גורמת לכך שדעה אחת מזנקת גבוה יותר מאחרת. כאשר ממשלה באה ודורסת את המיעוט היא פוגעת בדמוקרטיה. זוהי עריצות הרוב בצורה הגסה ביותר. התגובה האגרסיבית של הימין, החל בלימור לבנת, המשך במירי רגב, לצד מקהלת אם תרצו וישראל שלי שצועקים בקול נגד כל מה שחורג מהנראטיב שלהם, הוא עדות בעיקר לחולשה של הדמוקרטיה כיום. חולשה שמתחילה בפירוק של המדינה על ידי גופי הימין לטובת גישת ההפרד ומשול שהם אוהבים כל כך.
בחודשים האחרונים יצא לי להתווכח עם אנשים רבים שקבלו כי מהלכה של רגב הוא מהלך פוליטי לגיטימי. אז כמה דברים שצריך להבדיל: יש את המהלך של הפניית תקציבים לפריפריה שהוא מהלך פוליטי ראוי, מבורך ורצוי. בתור מישהו שהשקיע שנים בהופעות ברחבי הארץ אני הראשון להתייצב ולפרגן. אבל יש את המהלך של לסתום את הפה לתיאטרון, קולנוע, מוזיקה או כל מהלך אחר על רקע פוליטי וזה רע ולא עובר. גם אם אני לא מסכים עם תכני ההצגות לפעמים וגם אם זה מקומם, אני חושב שזו חובתו של כל אזרח דמוקרטי להאבק על חופש הביטוי.

היום למרבה השמחה התחוור שיש חוק ויש סדר ויש מי שמצליח להציב גבולות. היועמ"ש הבהיר למירי רגב כי קיים קושי חוקי בהתניית כספים ליצירות שמיישרות קו עם אפיק פוליטי מסוים. סחטיין.

פעילי ניצחון 2015 (V15) מול ביתו של נפתלי בנט בדרישה שיקח אחריות על הקיצוניים במפלגתו

אלימות, אמרו גדולים ממני, היא מטרד נבוב. אקט ללא מחשבה, שלא מוביל לשום דבר טוב. ככל שהשנים חולפות אני מרגיש כי החשיפה לאלימות רק מחליאה אותי יותר. אני פחות נהנה מסרטי אקשן, סצנות מדממות בסרטים וכל מה שהטלוויזיה אוהבת להציג בשנים האחרונות. אין בה חוויות צריכה אלו קתרזיס, אלא תזכורות מתמידת, עדות לאלימות העמוקה שטבועה במין האנושי. אלימות שפוסעת לצידנו, חברה שנואה, משחר ההיסטוריה. מאבקים על משאבים, על המשכיות. בטבע האלימות בין בעלי חיים קיימת, לרוב, כדי לשמר חיים. היא נמצאת בכל מקום. אי אפשר לברוח ממנה. אבל צריך לשלוט בה, לאחוז בה בשתי הידיים ולהכפיף אותה להסכמה החברתית.
אני לא פציפיסט, מעולם לא הייתי. אני חושב שאלימות היא רע הכרחי אבל שהחברה בכללותה, דרך המדינה, צריכה להחזיק במונופול על האלימות. צריך לדעת להפעיל אותה בזמן הנכון כלפי מי שראוי ונכון להפעיל אותה נגדו. וגם זה רק כמוצא אחרון ולא בתור נשק דיפולטיבי. הבעיה היא שהיא חיה הפכפכה, רעה ובעיקר כזו המסוגלת לפנות פנימה. בעיקר היא בעייתית כשהיא יוצאת מכלל שליטה והופכת לערוץ ביטוי לגיטימי, אמצעי לדריסת האחר והכפפתו לדעות כאלו או אחרות. בעיה אחרת היא שקיימת כמיהה לאלימות, קל לדגדג אותה, קל לגעת בה וקל להסית אנשים אליה.
ההחלטה להסית לאלימות היא פוליטית, ההחלטה כי המטרה מקדשת את האמצעים היא פוליטית. זה לא במקרה שהשבוע נרצחה נערה בת 16, שירה בנקי, במצעד הגאווה. המצעד הוא פוליטי, הוא הצהרה זכויות אדם ואזרחי מגיעות בצורה שווה לכל האזרחים ולא משנה מי הם בוחרים לאהוב. מעשה הרצח הוא לא רק פשע שנאה, אלא הוא פיגוע. פיגוע שמטרתו לאיים על המאבק לשוויון לקהילה הגאה דרך אלימות. הרצח של עלי דבאוושה, תינוק שנשרף במיטתו, הוא פוליטי. הוא נעשה על מנת להבהיר לאוכלוסיה הפלסטינית כי לעולם לא תהיה בטוח ליד היהודים ולדחוף את שני הצדדים למעשים. ההחלטה להסית בבית אל נגד החלטת בית המשפט העליון, לעלות לשא-נור נגד הממשלה ולהתעמת עם חיילים, גם היא פוליטית. היא עידוד אלימות נגד החלטת ממשלה מצד אחד ונגד הרשות השופטת. אלימות נגד הרשות השופטת היא אלימות נגד החברה. כל אחד מהמקרים הללו הוא תוקפני נגד קבוצות שונות והוא נגד כל מה שאנחנו כחברה דמוקרטית מייצגים.
כשחבר מפלגה בוחר לעודד שנאה לקבוצה מסוימת, כשהוא בוחר לתקוף את הרשויות ולעודד התנגדות אקטיבית להן, כשהוא רומז שיש לנהוג באלימות – הוא פוגע בחברה כולה, הוא פוגע במרקם החברתי. זה אולי לא השם המפורש של האלימות, זה אולי לא ביצוע שלה בפועל, אבל העידוד הוא בלתי נסבל. אם מנהיגי ציבור עסוקים בלהצדיק אותה או לעודד את השימוש בה, על מנהיגי ציבור אחרים לעמוד מנגד ולומר – עד כאן. זה לא מקובל במדינה שאני נבחרתי להנהיג בה ציבורים, זו לא הצורה שבה צריך דיון או ויכוח בחברה דמוקרטית להתקיים.
השבוע יצאתי עם פעילי וי15 להפגין מול ביתו של החינוך בנושא. קראנו לו לקחת אחריות על הקיצוניים במפלגתו, השוליים האלימים שמסיתים ולא מבחינים בין ויכוח דמוקרטי לבין שלילה מוחלטת של האחר. הייתה הפגנה יפה שעוררה עניין רב בקרב הציבור בישראל. הוזמנתי להתראיין לתכנית של קלמן ליביסקינד. התפתחה בינינו שיחה של 10 דקות על האחריות של מנהיגים, הזדמנויות מפוספסות והחלטות פוליטיות מוצדקות. אלו זמנים פוליטיים וכל מעשינו פוליטיים. גם התנגדות לאלימות והסתה, גם מאבק למען זכויות אזרח ואדם.