חוק המואזין והחיים המשותפים בישראל

הישראליות מורכבת ממגוון של שבטים שונים, כדברי הנשיא ריבלין, המחפשים את החיים המשותפים. חיפוש זה כולל מטבעו את השאיפה לטוב המשותף לכולם אותו נגלה דרך הידברות וממנה הסכמה על חזון. אך לא כולם מחפשים את המשותף. יש מי ששואפים, בשם חזון כזה או אחר, לטהר את המרחב מכל מה שלא דומה להם. אלו אותם אנשים המדירים ערבים וחרדים ממחייה בערים משותפות. אותם אנשים שנמנעים מהעסקת מיעוטים. בשבוע האחרון הרימו מהם את הראש. הרב לווינגר וחבורת המגבים. הפעם הם תקפו נשים, בפעמים אחרות הם תוקפים להט"בים. לא פעם הם בוחרים לתקוף קבוצות דתיות שונות. למה? כי עבורם המרחב צריך להיות שמור לקבוצה אחת, עם תפיסת עולם אחת, עם צורת אמונה קיצונית מסוימת. כל השונה ממנה, כל השבטים האחרים, לא רק שמבחינתם אסור לשתף איתם פעולה, אלא יש להדיר, להגביל ולקוות שייעלמו מחיינו או שיכנעו. הקיצוניים הללו יכולים להיות חילוניים, דתיים, ערבים או חרדים. אנו עומדים מולם ונאבקים מול הקול הרם שהם משמיעים.
השבוע אישרה הכנסת בטרומית את חוק המואזין. יוזם החוק הוא ח"כ מוטי יוגב, איש השייך לקבוצה קיצונית. הקבוצה אליה שייך יוגב מערערת על הטוב המשותף המתון. הוא איש של שחור או לבן. המבנה הפוליטי הנוכחי של ישראל לא מתאים לדעתו והוא מנצל את חוסר ההסכמה על אופי החברה לטובת מהלך כוחני בו הוא וחבריו מנסים לעצב את ישראל לפי תפיסת עולמם. צריכים תזכורת לפעילותו בעבר קרא יוגב לעלות עם D-9 על בית המשפט העליון. הקליקה של יוגב מאמינה בסיפוח של יהודה ושומרון, בין אם בכוח ובין אם בחוק. לא פעם הוא מנסה עם חבריו להסדיר התיישבות לא חוקית, הנוגדת כל מנהל תקין ומסכנת את האתוס עליו הוקמה המדינה, רק כי הם מאמינים שצריך להיות אחרת. לעיתים הם מנסים להעביר חוק בעייתי מבחינה משפטית כדוגמת חוק ההסדרה, רק כדי שיוכלו לנגח את בית המשפט העליון כאשר זה יפסול אותו.
חוק המואזין אותו יזם, לכאורה עוסק בעוצמת הרמקולים המשמיעים קריאת מואזינים. למעשה הוא איתות חריף לציבור המוסלמי בישראל כי אין להם מקום במרחב אותו מדמיינים יוגב וחבריו. צריך להבהיר שיש מי שלא מרגישים בנוח עם הצעדים הכוחניים שלהם. ח"כ יהודה גליק, לא איש חילוני בשום צורה, שאני חלוק על דעותיו בצורה עמוקה, נמנע מלהצביע עם הקואליציה על חוק המואזין. בכנות רבה אמר גליק כי מדובר בהוספת נפט למדורת חוסר האמון בין הציבור המוסלמי ליהודי בישראל במטרה להרוויח קולות בקלפי. עבור גליק, כמו עבור רבים אחרים, החוק הוא לא עניין של טובת הציבור, אלא מהלך חד כיווני, כוחני, אלים, כלפי הציבור המוסלמי.
בקידום החוק הוציא עצמו יוגב מהכלל וכפר בעיקר. החיים במדינת ישראל מגיעים עם אחריות כפולה. פעם אחת אחד כלפי השני כאזרחים ופעם שניה אחריות של ישראל כלפי העולם. ישראל צריכה להיות חברת מופת. חברה בה בני שלושת הדתות גדולות מוצאים את הדרך הנכונה ביותר לחיות חיים משותפים ושלמים. עיניי כל העולם נשואות אלינו. האופן בו אנו מעצבים את היחסים בין בני הדתות השונות, הוא האופן בו העולם יתפוס את האפשרות של חיים משותפים. האופן בו אנו מתייחסים אחד לשני, שבט לשבט, ביומיום, צריך להיות באופן האחראי ביותר, תוך מקסימום הידברות וחיפוש אחר המשותף והדומה. כל זאת תוך התחשבות וכבוד. חוק המואזין הוא קריעה חסרת אחריות במרקם היחסים.
לצערנו בחודשים האחרונים, בשם אינטרסים פוליטייים צרים וקיצוניות, אנו רואים יותר מדי פעולות שפוגעות במרקם החיים. פעם בפרופיילינג על רקע גזעני ופעם בחקיקה מפלה על רקע דתי.

 

בתמונה: הרב של הקהילה המסורתית בבאר שבע עם הקאדי של רהט בשיחה על החיים המשותפים ודיאלוג בין דתי, באירוע של דרכנו לפני שנה

הרב של הקהילה המסורתית והקאדי של רהט בשיחה על החיים המשותפים באירוע של דרכנו בבאר שבע

הרב של הקהילה המסורתית והקאדי של רהט בשיחה על החיים המשותפים באירוע של דרכנו בבאר שבע

אירוח בפודקאסט גיקונומי

שבוע שעבר ביליתי שעתיים וחצי מרגשות ומבדרות להפליא עם דורון ניר וראם שרמן מהפודקאסט המשובח ביותר – גיקונומי. וידוי, התרגשתי מאוד שהם בכלל הזמינו אותי. אני מאזין שלהם וזו הייתה אחת ההפתעות הנעימות ביותר שקרו לי. מפה לשם, ביליתי איתם ערב שלם, אחרי יום שבו דיברתי ברצף 8 שעות, בין אם בללמד או להרצות למכינה שביקרתי בה בצהריים. השיחה הארוכה עסקה בפוליטיקה, ציונות, כלכלה, ראפ, וי15, דרכנו, רבין וכו'.

מוזמנים להאזין כאן:

למה אני מתנגד לכניסה לקואליציה?

המשבר הגדול של מחנה המרכז-שמאל נובע משני כשלים יסודיים שקשורים זה בזה – אובדן דרך ערכית ואובדן מנהיגות.
המרכז-שמאל לא באמת בשלטון כבר 20 שנים. זה פרק זמן משמעותי שהיה יכול להיות הזדמנות, אלמלא הפיאסקו שנקרא ההנהגה הפוליטית של רוב המפלגות ועסקניהן. הניתוק מתקציבי השלטון יצר, יחד עם שינויים חברתיים, יצר מצב בו כל בסיסי הכוח שהיו למרכז והשמאל הלכו ונקרעו מהם. התקציבים, הג'ובים, כל מה שמאפשר להציב אנשים בבסיסי כוח שונים ולקדם מדיניות. אפשר להתקומם על כך, אבל זה לגיטימי. ככה בנוי המשחק הפוליטי, מי שמנצח מתחיל לבסס את השליטה האידאולוגית שלו דרך המנגנונים. זה בדיוק מה שמירי רגב, בנט ואחרים עושים היום במשרדים שלהם. הם מנקים את האורוות האחרונות שנותרו ממי שמייצגים את האידאולוגיה של המחנה השני.
ב-20 השנים הללו ניסו מנהיגי המרכז והשמאל לחזור חזרה לשותפות בשלטון בכל מחיר. ממשלות אחדות, פשרנות אידואלוגית, ויתור והעמדת פנים. הכול כדי לגעת שוב בבסיסי הכוח הללו שיאפשרו להם סוג של עוצמה פוליטית ממוסדת. אבל זה לא מה שהם היו צריכים לעשות. הם היו צריכים לראות את ההזדמנות הגדולה שטמונה באופוזיציה לוחמת. להיות שם כדי לשאול את השאלות הערכיות המתבקשות – למה הציבור לא איתנו, האם צריך לעדכן את הערכים שלנו, העולם השתנה – האם גם אנחנו? העדר דיון זה יצר משבר אמון מתגלגל שאפשר לסכם אותו בשאלה הגדולה שרבים, ואני בהם, שואלים את עצמנו בכל מערכת בחירות – מה אתם רוצים מאיתנו ומה אתם אומרים על העולם הזה בעצם?
מה ההבדל בין העבודה ליש עתיד? מה ההבדל בין מרצ לעבודה? אם זה רק סמנטיקה ולא בידול ערכי אמיתי אז כנראה שאין טעם במפלגות. במצב כזה הפוליטיקה של המרכז-שמאל מרגישה כמו מלחמות אגו על קצת השפעה שלא קיימת יותר. אנחנו רוצים שיהיה כאן שיח אמיתי. רוצים את הדיון הכה חשוב. רוצים שהמפלגות יגידו בקול רם במה הן מאמינות ולמה. ציבור ערכי גדול ומשמעותי חייב את זה כדי להבין למה מה שהוא מרגיש בבטן מיוצג בקלפי. חזרה לקואליציה, בטח תוך שותפות עם הימין הקיצוני, דוחפת לפשרות ערכיות. אם העמדה של המרכז-שמאל פשרנית מראש, הכניסה לקואליציה נהיית אסון ערכי ענק.
נוסף על הדיון הערכי, השהות באופוזיציה מאפשרת לנו ולהבין איך בונים מנהיגות מלמטה. לא דרך התבססות על ג'ובים וקומבינות מפלגתיות, אלא ממש מהשטח, מהעשייה. המנהיגות של המרכז-שמאל בוחרת כל הזמן לנסות לרוץ חזרה לשלטון. היא מוותרת על כל מקום שדורש עבודה קשה. היא מוותרת על הכשרת פעילים. היא מוותרת על הפריפריה וכל מה שיכול לבנות לה בסיסי כוח אלטרנטיביים. הויתור הזה יצר ואקום ענק שזלגו אליו כל מי שיכול, חוץ מהכוחות הפוליטיים הקיימים של המרכז-שמאל. איזו מנהיגות בעלת שיעור קומה צמחה לנו במחנה המרכז-שמאל בינתיים? אף לא אחת. מחפשים בנרות אולי איזה גנרל יעשה לנו טובה ויכנס. אולי במקום להתרפס ולחפש בנרות נשקיע פנימה, נפעל, נאמן פעילים, נבנה תכנית רב שנתית שבה המחנה הפוליטי העצום הזה יחדש את עצמו, יגייס פעילים חדשים ויאמן אותם?
הפעילים של דרכנו ואני בהם נמצאים כל יום ברחובות, כל סופ"ש. מחתימים, מחלקים שלטים, מגייסים ועושים חוגי בית ברחבי הארץ. אנחנו לבד ברחובות. אין אף מפלגה במחנה המרכז-שמאל, שעושה את זה. אנחנו לבד במערכה על הפוליטיזציה של הציבור, של הארגון שלו. בלי הפעילות השחורה, הארוכה והסיזיפית הזו לא תיבנה כאן מנהיגות אמיתית. אנחנו לא מפלגה, אנחנו מייצגים של גוש אידיאולוגי רחב ומתון שנוגע מהשוליים השמאליים של הליכוד וכחלון ועד מרצ. אבל אם המפלגות לא מסוגלות להרים את ההזדמנות ורק רצות לתוך הקואליציה – אתה חייב לתהות אם הן מבינות בכלל מה האתגרים ארוכי הטווח שלהן. אם מי שעומד בראשן, וזה לא רק יושב ראש כזה או אחר, הוא מנהיג שרואה רחב ונקי וברור.
מבחינתי הכניסה לקואליציה משולה לאדם ששמים לו אקדח על הרקה ואומרים קדימה, אין לך למה להמשיך – תירה בעצמך. לסחוט את ההדק פירושו לוותר על דיון ערכי ואידיאולוגי וויתור על האתגר, ההזדמנות והמהלך ההכרחי שהישיבה באופוזיציה דורשת.