וא נשען לאחור ובהה לכיוון השני של החדר במבט מזוגג וחיוך ענק מצד לצד. השיחה הייתה קצת ריקה מבחינתו. תוך מספר דקות הוא התנתק ממנה לגמרי. מישהו נתן לו מכה ברגל, "מה אתה חושב?". הוא כאמור לא היה שם בכלל.

סיפור קצר שאני אוהב במיוחד.
ההודעה על פיטוריה לא תפסה אותה מופתעת במיוחד. הבעת ההפתעה ששידרה כלפי חוץ, והעמדת הפנים כי גרונה נחנק לא היו אותנטיים. רוב השעות שהייתה במקום בהתה בקירות, במסך המרצד מולה. כל יום קיוותה, ייחלה וציפתה לרגע שבו המספרים על השעון הקטן שבמסך יראו 18:30 והיא תוכל לקום וללכת. חמש שנים מול אותו שולחן שברו אותה מעבר לכל מה שיכלה לצפות. במהלך הימים שלה שם היא לא הרגישה עצב או כאב, אלא בעיקר יאוש.