רוברט פ. קנדי, אח של, נרצח קצת אחרי שקיבל את מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. ישנם כמה וכמה סרטים המתעדים את יום הרצחו, חלקם טובים, חלקם לא. בכל מקרה מדובר באחת הטראומות של תקופת ההיפים והמאבקים החברתיים לזכויות אזרח בארצות הברית. קנדי היה לוחם גדול נגד המאפיה, בעד שוויון זכויות, ובכלל בחור די יסודי ורציני. הוא היה התובע הכללי הראשי (אמנם זה היה מינוי שאחיו שהיה נשיא עזר לקמבן, אבל הוא היה יותר ממוצלח בתפקיד הזה), ופוליטיקאי מוכשר מאוד. עוד קורבן של אלימות מטופשת. הנה תרגום של הנאום המפורסם ביותר שלו.

אני לא מצליח לפרסם פוסטים אישיים. קבלו שירה במקום. היא מרמזת מספיק.

להליכה לשכול / נמרוד דוויק

צלצלו בפעמונים, קראו לכל,
שירו הלל למוות, כסו הגופות בחול.
לטפו ילדיכם והפרדו לשלום –
צלצלו בפעמונים, הלילה יסתיים הכול.

אין זה זמן עולץ ואין זה רגע אור,
על מי רחמים הלילה? את מי נעמיד בתור?
צלצלו בפעמונים ובלאט יגיע הקור.

ונתחבק. חיבוק עז ואלים.
ונפרד. והרי חיינו כבני אלים.
ונביט. בקרוב ינשרו העלים.
ונשתוק. בראש מורם נפרד ממלאכים.

צלצלו בהם בעוז, הענבל יכה וירעים,
צלצלו בהם ברוך, לכבוד אוהבים דומעים,
צלצלו ללא הרף, הבריחו את הרעים –
צלצלו, ודעו שאין תועלת, ברעשי בני אדם לאים.

לפיט סיגר אלבום מעולה בשם American Industrial Ballads שיצא ב-1957. האלבום כולו הוא שירי פולק של פועלים, שירי מחאה וזעם, הוא נוגה לפרקים, מגייס ויפה. אחד השירים הטובים בו הוא זה שנכתב ב-1925 לערך עת מאבק כורי הפחם בוירג'יניה להעלאה בשכר וזכויות עבודה הוגנות. השיר יפה מאוד ואף דרש קצת עבודת מחקר סביב המאבק ותוצאותיו. בזכותו מותר לשבות בארצות הברית בצורה די חופשית ובעיקר לזכות להגנה מפני תקיפה, איומים ושאר רעות חולות הנלוות למאבקים חברתיים.