אסון נחל צפית

התלבטתי עמוקות אם לכתוב את הדברים בנוגע לאסון בצפית. אני מסתובב עם כאב בטן על העניין הזה. אני לא זוכר בימי חיי הקצרים אסון בסדר גודל כזה במסגרות חינוכיות. אולי בגלל זה כשאני רואה פרסומים רבים הנוגעים לכך שהנהגת המכינה צריכה לחיות עם האסון כל חייהם, שהמעצרים מיותרים ומדובר באנשים ערכיים, אני מתעצבן יותר. הכול נכון ועדיין, זה לא תירוץ או נסיבות מקלות. צריך לדבר על הרשלנות שהובילה לאסון הזה שוב ושוב ושוב עד שהלקח ילמד. יש אחריות המהדהדת על כל מי שלוקח על עצמו להוביל מתנדבים וחניכים, בין אם הם בני נוער ובין אם הם צעירים על סף גיוס ובין אם הם מבוגרים והאחריות הזו מסתכמת בשתי מילים פשוטות: העיקר הבטיחות. אי שם בימי תנועת הנוער שלי, כשעוד הייתי מרכז ומדריך בוגר בצופים, צמד המילים הזה שב וחזר על עצמו שוב ושוב ושוב בכל טיול הכנה, בכל ישיבת הנהגה, בכל מחנה קיץ או טיול פסח או מה שזה לא יהיה. לא הייתה ישיבה שלא שבנו ושיננו "העיקר הבטיחות". אבי, שהיה בילדותי ראש התנועה, היה מספר לי לא פעם סיפורי זוועה על חניכים שחטפו סנאדה שלא נכפתה כמו שצריך, שנפלו כי מישהו…