מחשבות על היפ הופ ישראלי מהזווית שלי
בעקבות הכתבה המצוינת של סגול59 על מצב ההיפ הופ הישראלי, או למה הוא לא תפס, הרגשתי שאולי שווה לי לתת את ניגוב החומוס שלי בנושא. הייתי ראפר המון שנים יחסית. בין 2000-2007 נדמה לי, משהו בסגנון. זה התחיל במסיבת בית מאולתרת, ג'אם בין חברים, והגיע בשיא לערב השקה מפואר עם קהל של 800 איש, ביקורות מהללות בעיתונות, וקריאה נרגשת ב"הארץ" שלא נתפרק. בשנים הללו יצא לי לראות את ההיפ הופ הישראלי מכל הזוויות שלו. הייתי מוזיקאי שוליים, שמחפש את הזהות של הלהקה שלו בתרבות של רוק. הייתי מנהל להקה שנאבקה בתוך עצמה בצליל שלה, נקרעת בין השפעות של מטאל, פאנק, פ'אנק, היפ הופ וג'אנגל. גדלתי מפסטיבלים DIY אל הופעות במועדונים ופסטיבלים שאת רובן אני ארגנתי. ובכל הזמן הזה חיפשתי את האיזון בין אג'נדה סוציאליסטית משהו, לבין לכסות את ההפסדים, לייצר קופת להקה הגיונית ולחסוך מספיק כסף בשביל הפרוייקט הבא, יהיה אשר יהיה. היום אני מנהל לייבל קטן ובמקביל מחזיק סוכנות שיווק שעוסקת בעיקר בשיווק מוזיקאים. אפשר להגיד שעשיתי את הסיבוב שלי, לא? החשיבות של תרבות הופעות או הפרברים רפיוג'יז נכנסים באמא של סצנת ההיפ הופ פרברים רפיוג'יז, למרות האשליות המתוקות של חברי…