שבוע שעבר ביליתי שעתיים וחצי מרגשות ומבדרות להפליא עם דורון ניר וראם שרמן מהפודקאסט המשובח ביותר - גיקונומי. וידוי, התרגשתי מאוד שהם בכלל הזמינו אותי. אני מאזין שלהם וזו הייתה אחת ההפתעות הנעימות ביותר שקרו לי. מפה לשם, ביליתי איתם ערב שלם, אחרי יום שבו דיברתי ברצף 8 שעות, בין אם בללמד או להרצות למכינה שביקרתי בה בצהריים. השיחה הארוכה עסקה בפוליטיקה, ציונות, כלכלה, ראפ, וי15, דרכנו, רבין וכו'. מוזמנים להאזין כאן:
המשבר הגדול של מחנה המרכז-שמאל נובע משני כשלים יסודיים שקשורים זה בזה - אובדן דרך ערכית ואובדן מנהיגות. המרכז-שמאל לא באמת בשלטון כבר 20 שנים. זה פרק זמן משמעותי שהיה יכול להיות הזדמנות, אלמלא הפיאסקו שנקרא ההנהגה הפוליטית של רוב המפלגות ועסקניהן. הניתוק מתקציבי השלטון יצר, יחד עם שינויים חברתיים, יצר מצב בו כל בסיסי הכוח שהיו למרכז והשמאל הלכו ונקרעו מהם. התקציבים, הג'ובים, כל מה שמאפשר להציב אנשים בבסיסי כוח שונים ולקדם מדיניות. אפשר להתקומם על כך, אבל זה לגיטימי. ככה בנוי המשחק הפוליטי, מי שמנצח מתחיל לבסס את השליטה האידאולוגית שלו דרך המנגנונים. זה בדיוק מה שמירי רגב, בנט ואחרים עושים היום במשרדים שלהם. הם מנקים את האורוות האחרונות שנותרו ממי שמייצגים את האידאולוגיה של המחנה השני. ב-20 השנים הללו ניסו מנהיגי המרכז והשמאל לחזור חזרה לשותפות בשלטון בכל מחיר. ממשלות אחדות, פשרנות אידואלוגית, ויתור והעמדת פנים. הכול כדי לגעת שוב בבסיסי הכוח הללו שיאפשרו להם סוג של עוצמה פוליטית ממוסדת. אבל זה לא מה שהם היו צריכים לעשות. הם היו צריכים לראות את ההזדמנות הגדולה שטמונה באופוזיציה לוחמת. להיות שם כדי לשאול את השאלות הערכיות המתבקשות - למה הציבור…
יצאנו השבוע לקמפיין בנושא עוטף עזה. זה גרם לי לחשוב על העתיד שלנו כחברה, ההון החברתי ואיך נוכל להאבק על שימורו והגדלתו ביחד.