מה שלא אמרתי בכנסת השבוע
הייתי בכנסת השבוע, ונשאתי דברים במסגרת השדולה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. כתבתי כמה דברים מראש, אבל בזמן אמת היה נראה לי שאולי עדיף לומר משהו אחר. זה קורה הרבה, אתה כותב משהו, וברגע האמת מחליט להיות ספונטני. אגב, תודה לח"כ חיליק בר על ארגון השדולה ביחד עם תנועת דרכנו. הנה מה שאמרתי: והנה מה שתכננתי לומר: המציאות השתנתה. אנחנו מרגישים את זה בשטח. מילים שלא נאמרו בעבר, מופיעות שוב. בשבוע האחרון שמעתי שתיים מהן לא פעם. הראשונה שלום והשנייה אינתיפאדה. מקווים ומפחדים. מביטים חוששים מהעתיד לבוא וממשיכים לחלום. כל צד נערך בהתאם. הרוב המתון הישראלי מגדיר מחדש את תפיסת הביטחון שלו, מתאם עמדות. תהליך מרשים, מעורר השראה. מולו עומד המחנה הקיצוני שבנחישות מעוררת דאגה החל בשורה ארוכה של מהלכים. אתה יכול לראות את פעילי הימין הקיצוני מתארגנים בצמתים, מסמנים לעצמם את המאבק הבא. אתה רואה את המנהיגים שלהם נערכים לקמפיינים גדולים – תכנית ההכרעה, קידום הניצחון הישראלי. לא ידעתי שהפסדנו עד עכשיו. לא ידעתי שישראל מוכה על ידי אויביה ושהם העזו להרים ראש. פתאום צריך להכריע, פתאום צריך לנצח. מול שני אלו עומדת ההנהגה הישראלית ומתבחבשת עם עצמה. יש ראש ממשלה…