יצאתי עם חברות לתל אביב, קצת אסקפיזם בתקופה הזו. בדרך חזרה האוטובוס נתקע ליד אחת השכונות היותר מפוקפקות של תל אביב. המתנתי חצי שעה ברחוב, בערב מתוח מאוד. קל להרגיש את המלחמה באוויר, את הלחץ של אנשים מרקטות, מפיגועים. הפחד אמיתי. אנחנו חיים כבר שנה עם התחושה שבכל רגע אסון יכול לקרות, שמישהו יכול להיהרג. בואו לא נכבס את זה, להרצח. אלו חיים קשים ולא פשוטים שיש להם מחיר.

האקט של רצח, של אדם המרים ידו על אחיו בכוונת מכוון, כדי לקחת את חייו. לא לשם הגנה, אלא לשם הבעת עמדה, הוא אחד הפשעים הבסיסיים ביותר שיש באנושות. אנחנו בונים את החברה כולה סביב העניין הזה. חינוך, שיטור, צבא, מונפול על הכוח, הכול קיים כדי להתמודד עם הרצח האפשרי שכל אחד מאיתנו יכול להתקל בו. המלחמה הזו התחילה ברצח המוני ומתועב, והיא מתקיימת כדי לעצור אותו ולהבטיח חיים של שלום. המחיר שנדרש מאיתנו הוא גבוה, הוא דורש מאיתנו להסתגל לדברים שלא בהכרח ביקשנו, שפחדנו מהם.

נראה היה לי הולם לפרסם אותו באירועי השנה לשביעי באוקטובר.

אשר יגורתי / נמרוד דוויק

יֵשׁ רֶצַח בְּמֶרְכַּז הָעִיר.

עַד מָתַי אֶצְטָרֵךְ לִשְׁמוֹעַ עַל שְׁכוֹל שֶׁל זָרִים?

עִם שֶׁלִּי אֲנִי בְּקוֹשִׁי מִסְתַּדֵּר, וּבַלַּיְלָה אֲנִי רוֹאֶה מֵתִים.

יֵשׁ רֶצַח בִּדְרוֹם הָעִיר.

הַזִּיקִּית מְשַׁנָּה צְבָעֶיהָ, הַתִּיקָן שׂוֹרֵד בְּכָל הַתְּנָאִים,

הִסְתַּגְּלוּת פֵּירוּשָׁהּ הִישָּׂרְדוּת, וּבַיּוֹם אֲנִי רוֹאֶה מֵתִים.

יֵשׁ רֶצַח בִּצְפוֹן הָעִיר.

אֶפְשָׁר וְהַגֶּשֶׁם יַגִּיעַ, אֶפְשָׁר וְהַדָּם יִשְׁטֹף.

תְּנוּעַת הַכּוֹכָבִים נִמְשֶׁכֶת, וְתַחְתֶּיהָ הָאָדָם הוֹלֵךְ.

בַּמַּעֲרָב הַמַּיִם גּוֹעֲשִׁים.

בַּמִּזְרָח נִשְׁלָפוֹת חֲרָבוֹת.

אֲנִי מַבִּיט בַּמַּרְאָה,

לֹא בִּיקַּשְׁתִּי אֶת הִשְׁתַּנּוּת פְּנֵי הַדְּבָרִים.