ככל שהולכים לעולמם ניצולי השואה והדור שלי, הדור השלישי, הולך ותופס מקום דומיננטי בנשיאת הזיכרון והנחלתו, אנו נדרשים לשאלת תפקיד השואה בחוויה היהודית והישראלית. אט אט אנו הופכים להורים. התפקיד ההורי, בין אם הוא הגיע ובין אם הוא דופק בדלת וניתן כבר להרגיש אותו, דורש מאיתנו לשאול שאלות שבבסיסן הן חינוכיות. הרי עשור מעכשיו, אולי שניים, לא יהיו יותר ניצולים, יהיה רק הד של סיפור שיהיה צריך לעצב מחדש כך שתהיה מורשת לגדל לאורה ילדים ונכדים. נצטרך לשאול איזה סוג של שיעור אנו רוצים ללמד את ילדיו על השואה. שיעור עם ערך מהותי שהוא מעבר לזיכרון עצמו.
אני מתחבט רבות עם השאלות הללו. מעולם לא חשתי נוח עם האופן שבו הנחילו לי את השואה. תהיתי לא פעם איזה סוג של זיכרון שואה אני רוצה לשאת. האם את העצב של סבתי על משפחתה שמתה בהפגזות של הפולנים? האם את הסיפורים הנוראים על הפליטים היהודים ברוסיה הסובייטית? האם את הטראומה של ניצולי המחנות וקורבנות מנגלה? וככל שהזמן עבר הבנתי שאני רוצה לשאת זיכרון שיש בו פרשנות אחרת, מחדשת. תהיתי ביני לבין עצמי שאולי יש לשאול ולערער על הדרך. לייצר לנו הזדמנות לטעון את המורשת הזו בערכים שיהוו מגדלור אולי לאנושות כולה. אולי זה התפקיד שלנו כיהודים שנושאים את להבת הזיכרון.
אני מאמין גדול בתיקון עולם, באפשרות שלנו כבני אדם לעצב את המציאות מחדש. אני חושב שבמידה רבה השאלות שצריך לשאול בהקשר של זיכרון השואה הן שאלות שעוסקות במהות של מי שאנחנו כבני אדם. מהי אנושיות, מהי חמלה, איך אנו מאפשרים הכרה בכל בני האדם כשווים? אלו שאלות שעוסקות באהבת אדם, לא בפחד ושנאה. שאלות שעוסקות במי אנחנו ומה התפקיד שלנו בעולם הזה. אני קורא את ראש הממשלה מדבר על השמצה אז והיום, על איך היא רודפת אותנו ואיך הוא מתחייב שלא תהיה עוד השמדה. זה נטול חזון, זוהי הפחדה מדכאת. זה עומדים עלינו לכלותינו, והרי אנחנו כבר עומדים וממשיכים לעמוד. כבר הקמנו את עצמנו והבטחנו את עצמנו. כבר הגבנו כאומה ללקח הזה. במקום להסתכל באימה על שהיה אנחנו יכולים להביט באופטימיות מהיום הזה קדימה, לקחת את לקחי השואה ולשאול איך אנחנו כאומה בונים עולם טוב יותר.
אני כופר בהנחה של הוגים שונים כי השואה היא מעשה זוועה שאין בו כל לקח או משמעות, כפי שגרס לייבוביץ'. הרי השואה הותירה חותם של עשרות שנים והמלחמה שינתה את העולם. היא גם לא הרגע בו מתה הגולה והוקמה ישראל, כמו שאמר אליעזר שביד, שכן יהודי העולם פזורים ברחבי תבל והם סייעו ונרתמו. אני חושב שצריך להסתכל על השואה כרגע בו הצלחנו, גם כיהודים וגם כאנושות, למרות כל הזוועות והרוע והאימה, להמשיך להאמין בבני אדם, להמשיך להאמין שאפשר לעצב מציאות חדשה וטובה יותר. זוהי צורת זיכרון מלאת תקווה שאני אשמח ללמד לאורה את הילדים שיהיו לי.
ציפיות גבוהות
המקרה בו חייל ירה למוות במחבל שנוטרל הוא אבן בוחן דרמטית לדמוקרטיה שלנו והערכים שאנו שואפים לחיות לפיהם
Continue readingהקרב החשוב ביותר
קראתי את הטור של אורי משגב על הסו קולד גול עצמי של השמאל בסוגיית סתיו שפיר. אם בגולים עצמיים עסקינן, אני אשמח אם מי שמגדירים את עצמם כמובילי השמאל בישראל או הוגי הדעות שלו יפסיקו לומר מה לעשות ויתחילו לחשוב על המאבק שכאן ואיך מנצחים אותו. שכן אין כאן פאניקה או היסטריה או קרב מיותר. יש כאן עמידה צודקת כנגד הביזה של נכסי המדינה ועמידה על סולם הערכים והמורשת של העם היהודי.
בעלי ערוץ 20 בזזו את רישיון השידור שהעניקה המדינה. אני אומר בזזו כי מי שקרא את התחקיר הקצר של מולד בנושא, יודע ששוב יש לנו מקרה בו מיליארדר קונה בכסף גוף שידור. המילארדר הזה נתן את הערוץ לחבורה שמרנית, אולטרה ימנית. חבורה זו עסוקה בלנצל את הבמה שניתנה לה לא רק כדי להגן על תפיסת עולמה, אלא גם כדי לדרוך באופן בוטה על האחר המאיים על תפיסת עולמה. לידיעת משגב, החבורה הזו נמצאת במתקפה אגרסיבית על כל מה שלא תואם את תפיסת עולמה. אנחנו צריכים לתקוף חזרה ולקחת מהם את המורשת ואת הציונות ולהשיב אותן לכל העם היהודי.
הרישיון שניתן לערוץ המורשת הוא להציג את פניה המגוונים של המורשת היהודית. במקום זאת קיבלנו מערכת שעסוקה בשימור תפיסת עולם מוגבלת מאוד והפוליטיקה המשרתת אותה. הרישיון של ערוץ המורשת העניק למוביליו את האפשרות לבזוז את המורשת שלנו ולתרגם אותה לחזון צר, לאומני, שמרני ומיזוגני, שבינו לבין היהדות שגדלתי עליה אין דבר וחצי דבר. תפיסת העולם שמנסה הערוץ להציג היא של יהדות אחרת, יהדות המייצרת טיפוס חדש בישראל. יהדות ששמה במוקד את האדמה, את הסגידה הגיאוגרפית ואת המסורת הספציפית מאוד של הציונות הדתית הרדיקלית. זו תפיסה שהיא אנטי ציונית במהותה ושוללת את הציונות הקלאסית הדמוקרטית והמתונה שידעה להכיל זרמים שונים מתוך הכרה במורכבותו של העם היהודי.
התקפה זו היא עוד חלק במערכה רחבה שמנהל הימין הלאומני-דתי נגד הציונות. זו מערכה בה יש עגלה ריקה ועגלה עמוסה. לשיטתם העגלה הריקה לעולם לא תוכל להבין את האתגר של הימין הלאומני, הדתי, המחובר לכאורה למורשת בצורה אותנטית יותר. במסגרת המאבק שלהם הם מנסים לייאש את הציונים החילונים, להמאיס את החרדים, לייצר אשליה של כוח ועוצמה יהודית המתבטאת בתפיסת עולמם הערכית. התוצאה והמחיר של הקרב שהם מנהלים הם החרבה של הציונות שגדלנו עליה לצד החרבה של הקשר בין העם היהודי בניכר לעם היהודי בישראל. המחיר של הפסד בקרב הזה הוא ניכוס המורשת על ידי המחנה הדתי-לאומני והקטנת יכולת ההשתתפות של הציבורים החילוניים, החרדים והמסורתיים הלא לאומנים, בשיח על עתיד ישראל.
כשערוץ 20 תוקף את היהדות הרפורמית מצד אחד ומהצד השני את סתיו שפיר הוא דוחק את סולם הערכים הפלורליסטי, לשוליים. מי ששם לב רואה כי ערוץ 20 תוקף כל גוף המסוגל להוות איום על ההגמוניה ההולכת ונבנית של הממסד הדתי-לאומני. פעם הוא יתקוף את חברת הכנסת שפיר, פעם את V15 ופעם את מי שנאבקים על דמותה של היהדות. על כן כשאנחנו נאבקים בערוץ 20, אנחנו נאבקים על דמותו של העם שלנו, נאבקים בשימוש הפוליטי הציני שנעשה ברישיון ציבורי במטרה לעוות את מי שאנחנו כעם, נאבקים על הערכים שהם הציונות והיהדות. לא רק שזה קרב צודק מאין כמוהו, זהו אולי הקרב החשוב ביותר שיש עכשיו לדעתי.