חפש את המטמון ביוטיוב – ואפילו כתבו על זה!

חודש שעבר קיבלנו בעבודה פרוייקט לקדם את ההופעה של אפרת גוש. אחרי התייעצות קלה וסיעור מוחין עלה הרעיון לעשות "חפש את המטמון" בקליפים שלה ביוטיוב, תוך שימוש ב-Annotations, ושהפרס לזוכים יהיה כרטיסים להופעה. לא ממש חשבתי שזה ימשוך תשומת לב, אבל מסתבר שכן. מעבר לזה שהקהל שיתף פעולה ממש יפה והכניסות ליוטיוב והפייסבוק שלה עלו פלאים, גם כתבו על העניין הזה בחו"ל במגאזין הנחשב Social Times.

בבסיס המשחקיות היא החבאת חידות המתכתבות עם עולם הקליפים שאפרת מייצרת. לשניה בודדת, כמסר תת הכרתי, מוחבאת חידה באמצעות Annotation בקליפים של אפרת. שלחנו את גולשי הפייסבוק והפורום שלה לחפש את החידות, לכתוב על החיפושים שלהם בפייסבוק ולנסות לפתור אותן. משחקיות במדיה חברתית היא לא בהכרח משחק פלאש שמאומבד שמייצא תוצאות, כמו שרואים לרוב. לפעמים זה פשוט פתרון יצירתי לבעיה, ניסיון למצוא הסתכלות אחרת על אופן השימוש של הגולש הבודד. במקרה הנוכחי, משחקיות כחידות מאתגרת את הגולש, וכשהיא קשורה היטב לעולם של האמן – זה עובד פצצה.

עוד שימושים יצירתיים ביוטיוב אפשר למצוא בלינק הבא: https://docs.google.com/present/view?id=df7rw7vz_338cz6ngnd6

קול ענות חלושה

למרות שאני אומר לעצמי כל סוף שבוע "עזוב, אל תקנה עיתונים, תקרא באינטרנט", איכשהו הם תמיד מתגלגלים לסלון. לאחרונה אני מופתע ממידת השטחיות של העיתונים היומיים הגדולים, למרות שלפעמים אתה יכול למצוא איזו פנינה קטנה שמסתתרת לה בין בליל הכתבות. השבוע היא לא נמצאה. אתם בטח אומרים "חביבי, מה הסיכוי שהתקשורת לא תפעל השבוע ככלב השמירה של הדמוקרטיה?", ובכן מסתבר שהוא יותר גבוה ממה שחשבתם. אודה שאת "הארץ" לא קראתי בסופ"ש, אבל במעריב נדמה שחוק הנאמנות לא היה מעולם. בידיעות הסתפקו בכתבת שער השואלת האם ישראל נהיית פאשיסטית. התשובה היא לא תחקיר מעמיק בנוגע למאמצי החקיקה השונים, אלא שיח אקדמי בעיקרו והתממויות של לאומנים ידועים מימין. מה שנקרא, לא כלב שמירה, מקסימום פודל מדובלל.

מה שכן, ידיעות שמו על השולחן אקדח טעון ושמו "השיח הישראלי החדש". בין השורות עלתה קריאה ברורה לתחום את השיח הפוליטי של הבחירות הבאות לנושאים הבאים: מימין, לאומני ישראל, דתיים קיצוניים ושלל אנשים שהדם והאדמה עלו להם לראש. משמאל, ליברליזם ואיכות סביבה. שאלת האג'נדה הופכת להיות מהותית. האם קיימת הנהגה המציבה פתרון אידיאולוגי בימים אלו? התשובה היא לא. אבל מרבית הפעמים השיח שמציעים בשמאל ובימין הוא כרוניקה ידועה מראש של הסדר שהפתרון שלו ברור לכולם. זה כמו לראות קומדיה הוליוודית קלאסית, כולם מכירים את הקלישאות, אבל אתה בכל זאת רואה. ידיעות העלו על השולחן שיח מסוג אחר שהדים לו יכולנו לראות בניסיונות של ח"כים כניצן הורוביץ ושלי יחימוביץ'. ליברמן וחבורתו מהווים את הסמן הבוטה של השיח הזה בצד הימני של המפה. מי יהיה הסמן בשמאל?

ובנימת סיום ושבת שלום – מי מגיע להפגנה היום בערב?

לא אוכל את השטויות

סוף שבוע בפתח. ביום שבת צפויה להיות הפגנה נגד הצהרת הנאמנות של ליברמן. נכתב הרבה עליה, ובחלק מהמקומות אף הגיבו ביצירתיות מתבקשת. יש גם עצומה ואפשר לשלוח מכתבים אישיים לראש הממשלה. האם זה ישנה משהו? בינתיים נראה שהשמאל רדום. השמאל-מרכז, זה שאמור לייצג את הרוב במדינה הגיב בנמנום רבתי. קצת קריאות גנאי, קצת האשמות. בוז'י הרצוג קרא תיגר על ברק. ביג פאקינג דיל. בשמאל הקשה יותר מארגנים הפגנות וזועמים. אבל במרכז – דממה. מה קרה לשמאל אתם שואלים? זה לא עניין של פעילים, זה עניין של הנהגה. יש אג'נדה. היא צועקת מכל מקום. אבל למה המנהיגים לא מרימים אותה? אולי הבעיה היא בעצם השאלה. מנהיגות צומחת מלמטה, היא נלקחת וניתנת במקביל. כל מי שעומדים למעלה מנסים לקחת אותה בכוח ולא הצדיקו עדיין את עצמם עם מסר ואמירה. יש דור שלם של צעירים שבוערים מזעם. נמאס להם מהגנאי שמצמידים להם. "תל אביבים", "נהנתנים" וכו'. יאללה יאללה, לכו קברו את עצמכם, תפנו את הזירה ותודו בקול – נכשלנו. אחרי הכול, עוד שנתיים בחירות. אני לא חושב שצריך להתעורר מאוחר מדי ולשאול – "אלוהים ישמור – מה קרה כאן!?".

חזל"ש. כמה ענייני חוק, צדק וזכויות אזרח על הפרק. ראשית, אפליה מתקנת. אני בעד. אני חושב שאם יש 20% ערבים בישראל, אז לפחות שיהיה להם ייצוג של 20% במוסדות הדמוקרטיים השונים. בדבר ביקורת שהתפרסם היום נאמר על ידי יו"ר לשכת עורכי הדין חיפה, נאמר כי האחוזים של הערבים בקרב שופטי ישראל הוא רחוק מלהיות מספק. במחוז הצפוני 37% מהשופטים ערבים. במחוזות מרכז 0% ובשאר המחוזות בין 2-4%. האמת, פייר, מספר לא מועט. יש אלמנט מחנך בכך שאדם יהודי יכול להשפט אצל שופט ערבי. זה שוויון זכויות במיטבו. תמיד יש סיפורים קורעי לב על הערבי שתרם את כל איברי גופו לחרדי התורן, או משהו בסגנון. אולי הגיע הזמן שיהיו גם סיפורים על הפושע היהודי שנשפט בחומרת הדין אצל ערבי או שקיבל חמלה והזדמנות שנייה על ידו. כולנו שווים בפני החוק, את הדרמה הדימיון מייצר, אבל יש משמעות לסימבוליות של הדברים.

המשך יבוא. קצת מאוחר.