אלימות, פוליטיקה והסתה
אלימות, אמרו גדולים ממני, היא מטרד נבוב. אקט ללא מחשבה, שלא מוביל לשום דבר טוב. ככל שהשנים חולפות אני מרגיש כי החשיפה לאלימות רק מחליאה אותי יותר. אני פחות נהנה מסרטי אקשן, סצנות מדממות בסרטים וכל מה שהטלוויזיה אוהבת להציג בשנים האחרונות. אין בה חוויות צריכה אלו קתרזיס, אלא תזכורות מתמידת, עדות לאלימות העמוקה שטבועה במין האנושי. אלימות שפוסעת לצידנו, חברה שנואה, משחר ההיסטוריה. מאבקים על משאבים, על המשכיות. בטבע האלימות בין בעלי חיים קיימת, לרוב, כדי לשמר חיים. היא נמצאת בכל מקום. אי אפשר לברוח ממנה. אבל צריך לשלוט בה, לאחוז בה בשתי הידיים ולהכפיף אותה להסכמה החברתית. אני לא פציפיסט, מעולם לא הייתי. אני חושב שאלימות היא רע הכרחי אבל שהחברה בכללותה, דרך המדינה, צריכה להחזיק במונופול על האלימות. צריך לדעת להפעיל אותה בזמן הנכון כלפי מי שראוי ונכון להפעיל אותה נגדו. וגם זה רק כמוצא אחרון ולא בתור נשק דיפולטיבי. הבעיה היא שהיא חיה הפכפכה, רעה ובעיקר כזו המסוגלת לפנות פנימה. בעיקר היא בעייתית כשהיא יוצאת מכלל שליטה והופכת לערוץ ביטוי לגיטימי, אמצעי לדריסת האחר והכפפתו לדעות כאלו או אחרות. בעיה אחרת היא שקיימת כמיהה לאלימות, קל לדגדג אותה,…
