זה הזמן שלנו

אחרי המתנה מורטת עצבים ניצח ברק אובמה. אפשר להשתפך מכאן ועד מחר על ההישג, על היום ועל הרגע – אבל זו לא דרכנו. אנו יושבי ארץ המורגלים בעשייה. אנו מורגלים במבט מישיר קדימה וחוצפה עזה המובילה אותנו לאפטיות וזלזול. הנצחון של אובמה שייך למי שהתנערו מהציניות, מהאפטיות והזלזול. הוא שייך למי שבחרו לקום על רגליהם ולעשות מעשה. הוא שייך לאנשים ששמו את ידם בכפם של אחרים ורצו יחדיו במעלה הגבעה. למי שאמרו שיומם שייך להם, שהמדינה שלהם שייכת להם והם החליטו לעשות משהו. אלו היו מעשים קטנים, אנשים רגילים שעשו זאת לאפשרי. אלו היו דולר לדולר, תרומות קטנות. אלו היו אנשים שהחליטו לזנוח את הרגלי החיים שלהם ולהאמין במשהו קצת אחר שיהיה אפשרי.

אין לנו אלא להביט בכמיהה ולשאול לא מתי אצלנו אלא איך אצלנו. איך אנו נרים את עצמנו מתהום שאנו נמצאים בה ונחליט שהגיעה העת. הגיעה העת להגדיר את האחריות האזרחית שלנו, את המשמעות של תעודת הזהות הכחולה. להניף אותה למעלה ולדרוש שוויון בחובות ובזכויות. לדרוש את שלטון החוק וההגינות, את הצדק החברתי והערכים שנזנחו. אנו צריכים לתת יד אחד לשני ולקרוא ביחד למנהיגים שלנו לקחת אחריות. אולי אנחנו בכלל צריכים לבחור מתוכנו את המנהיגים הראויים ולא לפחד. עלינו לזנוח את האפטיות ותחושת היאוש הכללית, הויתור המוקדם שכולנו לוקים בו ולקרוא בקול "זה הזמן שלנו".

זה הזמן שלנו לקחת אחריות. להושיט יד לכל אותם אחרים שדחינו במשך שנים ולהציע להם לשנות איתנו. זה הזמן להציע מסר אחר, שפה אחרת וסגנון אחר. זה הזמן להיות פעילים ולתרום מזמננו ומרצנו. מה זה ידרוש מאיתנו בסך הכול? הקרבה של מה? של זמן שבו יכולנו לעשות לביתנו? לעשות עוד קצת שקלים שיתחברו יום אחד להון קטן? האם זה מה שישנה את עולמנו וחיינו? הבנאליות של המעשה החברתי היא מה שמרתיעה אותנו. מרתיע אותנו שאולי נהיה אנשים אחרים שזנחו את דרכם הטובה ושכחו את העולם ממנו הם באו. אנו לא נהיה כאלו לעולם אם נחליט שלא. אנו צריכים לפעול יחדיו ולהזכיר באופן מתמיד אחד לשני – יש לנו דרך אחרת.

ממה יש לנו לפחד? משינוי פני דמותה של מדינה? הרי איננו מכירים אותה כבר. זו לא המדינה שנולדנו בה. כל יום גורר כותרות אחרות שמפילות אותנו לברכיים. כל יום גורר אחריו העדר אמונה – מי אתם האנשים המובילים אותנו? איך הגעתם לשם? אין לתמוה על שאלות מסוג זה. האחריות היא כולה שלנו. אנחנו עשינו זאת בזכות השתיקה שלנו, בזכות העדר הרצון שלנו לקחת אחריות. זה הזמן שלנו לבחור את הדרך. שום רע לא יצא מזה. על כן אני יודע שאני הולך לשים את ידי בכפם של אחרים ולגרור אותם איתי מעלה. לפעול ולעשות למען שינוי פני הדור, המדינה והאומה. מי יבוא איתי? מי יקח את דרכו מלאת החוצפה והעשייה, יזנח את האפטיות והציניות ויפעל יחדיו למען הזמן שלנו?

פני ערפילית דמותה של האדמה / ניק קייב

פני ערפילית דמותה של האדמה / ניק קייב

תרגום חופשי ל: Loom Of The Land.


בסופו המטונף של החורף

לצד פני ערפילית דמותה של האדמה,

הלכתי עם סאלי המתוקה

יד ביד.

והרוח היא נשכה קשות,

כל שכן לילד ללא אמצעים,

ללא נעליים על רגליו,

וסכין במכנסיו.

לצד פני ערפילית דמותה של האדמה

פעמוני המיסיון הדהדו,

מהמגדל של מרי הקדושה

מטה אל שדות הטימיון.

וראיתי את העולם,

שהיה מבורך ובהיר,

וסאלי נשמה קלות

בליל הכביר.

או מתוקתי אל תבכי

ונסי להמשיך

ידרך הקטנה על כתפי,

כעת שְני.

הבוקיצה והצפצפות

הם הפנו את גבם,

מבעד לתחנה המשקשת

עקבנו אחר המסילה.

מצאנו נתיב שננטש

והלכנו במורדו,

הירח שבשמיים

כמו כתר שהוזז ממקומו.

ידיי בערו

בקיפולי מעילה

נשמו את האוויר החלבי הלבן

מעומק גרונה.

או מתוקתי אל תבכי

ונסי להמשיך

ידך הקטנה על כתפי,

כעת שְני.

אמרתי לסאלי בלחישה

שלא אגרום לה כל רע

שדה כה קטן

וחם בידי.

אמרתי לה שהירח

הוא חפץ פלאי

בחורף זוהרו זהב

ובאביב כסף.

והלכנו והלכנו

על חולות אין קץ,

רק אני וסאלי שלי,

לצד פני ערפילית דמותה של האדמה.

או מתוקתי אל תבכי

ונסי להמשיך

ידך הקטנה על כתפי,

כעת שְני.

הערות:

  • שם השיר במקור הוא Loom of the land, זהו ביטוי של ימאים מהמאה ה-18 לערך, המתאר חפצים המופיעים מבעד לערפל ורק קווי המתאר שלהם ברורים. לקח לי קצת זמן להבין את העניין הזה, אבל חיפוש בגוגל אישר זאת ונתן כמה דוגמאות נאות למדי. הבחירה בביטוי פני ערפילית דמותה של האדמה נועד לשמר את הרוח המקורית של הביטוי האנגלי. למצער דוברי העברית הם לא מאנשי הים המובהקים ולא הצלחתי למצוא ביטוי מוצלח מספיק בתור תחליף. בכל מקרה הביטוי האנגלי הוא עוד עדות להשכלה הרחבה של ניק קייב, מהכותבים המחוננים שיש ברוק.
  • בוקיצה, זה התרגום הראוי שמצאתי לעץ ה-Elm. היה לי קצת יותר מסובך למצוא את התרגום הראוי, שכן נראה שהבוקיצות ירדו מגדולתן בשנים האחרונות, לפחות בקרב הדור הצעיר שעוסק באינטרנט.
  • ואחרון, איכשהו תמיד השיר הזה הצליח לצמרר אותי. לא ברור אם זה סיפור אהבה בין נער עני לנערה, או אולי מעשה אונס או פיתוי אפלולי למדי. קשה לדעת עם קייב. העיסוק שלו בגותיקה מודרנית הוא מרשים והכפילות הזו בין אהבה מותרת לאסורה הוא מה שנותן לשיר את העוצמה שלו. את תחושת הבלבול תורם גם הבית העוסק בפעמוני המיסיון שמגיעים מהמגדל הטהור ועד לעמק שכוח האל, בו ככל הנראה צועד הזוג. רחוקים מאלוהים במקום בו אין ברכה, רק סבל ואולי מעשים שהדעת אינם מניחה. בכל מקרה, אחד השירים החביבים עלי.