- יום העצמאות. כמה שמוקים אתם יכולים להיות שביטול זיקוקי דינור כואב לכם? אפשר לחשוב שהאומה הזו נבנתה על זיקוקים ולא על הדם של צעירים וצעירות שנהרגו ונפצעו. מה כולה ביקשו ממכם שלא תפוצצו אבק שריפה בשמיים? הסערה הזו שלכאורה מקבלת את המאבק של תקינות פוליטית לעומת מה שזה לא יהיה, היא בעיקר עדות למידת השמוקיות שהחברה הישראלית הגיעה אליה. אנשים מעדיפים פיצוצים בשמיים על התחשבות בזולת. ואפילו לא תגיד התחשבות בזהות של בן אדם, אלא התחשבות בכאב שלו שנגרם לו בגלל שהוא נלחם בשביל שאתה תוכל לעמוד כאן ולומר לו "לך תזדיין, אני מעדיף את הזיקוקים שלי רועשים במיוחד".
- אילן גילאון נפטר. ליוויתי את מרצ כשהוא היה ח"כ וחשבתי שהוא מנהיג ראוי ונציג ציבור מהשורה הראשונה. פעם קיבלתי ממנו וואטסאפ מפרגן כי נכנסתי בדני דיין ב-180 קמ"ש בשידור חי סביב וי15. הוא היה חבר הכנסת היחיד ששלח לי פרגון אקראי, וחשבתי שהוא מנץ'. כיבדתי מאוד את העשייה שלו. התרגשתי מההישגים שלו. אבל בכנות, יותר מהכול, אני מחבב מאוד את כל האנשים שליוו אותו, את בני משפחתו, וליבי איתם על האובדן. מבאס שבגיל 65, הלא מבוגר, הוא הלך לעולמו. ליבי עם האבלים וגלגלי הצדק איבדו ציר שיהיה קשה להחליף.
- יום הזיכרון. אני בן 41 תיכף. במהלך חיי היכרתי לא מעט קורבנות של מלחמות ישראל, מבצעים וכו'. אני סופר גם את הלומי הקרב שהתאבדו. את אדוות הכאב של השכול למשפחות, חברים ובנות זוג. לפעמים שוטף אותי זיכרון על מישהו שנהרג. לפעמים אני מוצא את עצמי תוהה אם הייתי רגיש מספיק לכאב. זה ישמע כמו קלישאה אבל אני מסתכל על הבנות שלי ותוהה אם יהיה שלום עד שיגיעו לגיל 18. בשיחה עם מישהו השבוע דיברנו על העתיד. אמרתי לו שאני חושב שיהיה שלום בימי חיי. אני מעדיף להיכנס ליום הזה אופטימי ועם תקווה, מאשר לשקוע בתהומות של דם ומאבק בלתי פוסק ללא סוף אופטימי. זו מידת החסד שהחיים צריכים לאפשר לעצמם. במותם ציוו לנו את החיים, והייתי מוסיף את התקווה.
חזרה לכתיבה!
ובכן, כמו שאומרת הכותרת, חזרתי לכתוב. עשרת החודשים האחרונים היו הקדחתניים ביותר שהיו לי בחיי המקצועיים. הייתי מעורב עמוקות בבחירות הקודמות, ניהלתי בהן קמפיין גדול של עידוד הצבעה (GOTV). לחברה שלי הייתה צמיחה משמעותית ואנחנו עובדים על כמה מוצרים חדשים עבור ViacomCBS, כמו גם עבור לקוחות שונים. אבל יותר מכל הפכתי לאבא. בעוד שלרוב העבודה מעולם לא השפיעה על האנרגיה היצירתית שלי, החודשים הראשונים של חיי כהורה השפיעו. הייתי שקוע בצפייה בבת שלי גדלה, הסתגלתי לשינוי. זה היה, ועדיין, ללא ספק הדבר הכי מספק שעשיתי בחיי. ובכל זאת, הייתה חרדה מתמדת – כתוב, צור, שחרר את הדמיון שלך אל העולם.
למען האמת, הופתעתי מהאשמה הפרוטסטנטית שאפפה אותי. אני סופר, אני בונה עולמות, זה מה שאני עושה. בעוד שהעסק שלי מתעל את האנרגיות, זה לא אותו דבר ביצירה. לאט לאט אספתי רעיונות, גיבשתי מחשבות והתארגנתי לחריש העמוק בשדות היצירה. מה שסימן עבורי את רגע החזרה לעיסוק בכתיבה, היה החזרה לקריאת ספרים. קריאה בשבילי היא כמו האבקה. היא מזינה רעיונות חדשים, וגורמת לי לחשוב. מצאתי את עצמי קורא שני ספרים של יומני Murderbot, מאת מרתה וולס (אני ממליץ בחום. מדע בדיוני מהנה עם שאלות על המשמעות של עצמי). עכשיו אני קורא את Dragon Mage, מאת M.L Spencer, ספר על קסמים, דרקונים ואוטיזם (החלק האחרון הפתיע אותי דווקא).
כביקרתי שוב בשומרי הגינה, הסדרה המצוירת שלי. שכרתי תסריטאית שתעבוד איתי על המסגרת של התוכנית, אשת מקצוע מתעשיית האנימציה האמריקאית. עבדנו יחד כדי להדק את קו העלילה, הדמויות והמסגרת הכללית. דאגתי לעבוד מהעבודה עם כותב נוסף, לא עשיתי את זה אף פעם. אבל אימצתי את התהליך לחיקי, והתוצאה הסופית הרבה טובה מאוד לדעתי. הסדרה ממוקדת יותר ואני באמת מרגיש שהמוצר הנוכחי הוא גרסה טובה יותר.
אני חוזר גם לכתיבה יצירתית. אני בוחן כמה רעיונות שיש לי. אני שספר חדש מצטבר בי, אבל לעת עתה נראה לי שסיפורים קצרים ונובלות הם מה שהמוח שלי יכול לייצר. יש לי כמה רעיונות על אקולוגיה, שינוי סביבתי, זיכרון, התמודדות עם שינויים וכן הלאה. אני רוצה לחקור חומרים שונים, אבל לאט לאט. אני אפרסם כמה עדכונים בהמשך. השורה התחתונה היא שהמסע ממשיך ואני חייב להמשיך.
יומני כתיבה – פרק 6 – אנסמבל דמויות
או.אמ.ג'י, הפודקאסט יומני כתיבה חוזר ובגדול! חמוש במיקרופון חדש אני חוזר לדבר על כתיבה, תהליך היצירה ונושאים שונים שקשורים לתחום. הפעם פרק על אנסמבל דמויות ודמויות ניגודיות. חפירות על רומח הדרקון, רומיאו ויוליה ועוד! תנו האזנה וספרו מה חשבתם 🙂