טוב, זה טקסט ממש ישן, מלפני שנה, ששכב כאן בטיוטות. הוא נערך קלות, הוספתי לו כמה פסקאות ושיניתי נוסחים, אבל בגדול אין ממש טעם להמשיך אותו משלל סיבות, אבל גם אין סיבה שלא לפרסם אותו.

הוא הביט בטלפון אותו טרק, ומשהו ניתץ בו. הוא פסע לאטו ברחובות השקטים, החשוכים. מרחוק מישהי צחקה, צחוק שהיה כולו עבורו. חד ונוקב, הוא הרגיש שהוא מצליח להתעלם ממנו. בבתים דלקו האורות, ונדמה היה לו שהוא רואה צלליות מחייכות, יד נשלחת קדימה כמו מסמנת אותו, ושוב צחוק חד. הוא התעלם, שתק והלך מהר יותר. נשימותיו כבדות וליבו עוד יותר. צעדיו מדודים, איטיים, עצב ליווה כל צעד וצעד שעשה. עם כל פנייה, עם כל צללית שהתארכה בין פנס רחוב אחד לשני, הרגיש שוב ושוב את האכזבה הקורעת את השעות האחרונות לנתחים קטנים. את השעות שהובילו לטריקת המכשיר העצבנית ולקריאות הזעם בשיחה שהקדימה לכך. הוא הרגיש קשוח, אבל עמוק בקרבו, ליבו נשבר. אם מישהו מוכר היה עובר על פניו ברחוב הוא לא היה שם לב, פניו שמרו על ארשת קפוצה, קשוחה. הטלפון צלצל, זה היה חבר. הוא התלבט שניה, ובסוף בחר לענות. "הלו…, כן. כן. הכול קול. סתם עייף, בדרך הביתה. עוד יום, אתה יודע איך זה… אצלך? כן. כן. כן". השיחה נמשכה, זמן קצר, וכאשר ניתק הביט במסך. 106 שניות של ארשת קוליות מדודה. דקה וחצי כמעט של העמדת פנים. הוא היה מרוצה, הוא הרגיש שעם כל צעד הוא בונה חומה בתוכו, דוחק את העלבון הלאה אל מחוץ לערמת לבנים מונחת היטב, עשויה כולה הצדקות והנמקות. טיט הדחקה מהדק אותן זו לזו בעדינות. הוא לא ייתן לדבר לגעת בו. דבר מלבד צללית נשית הכלואה עמו בין החומות וזכרה מסרב להדחק.

הוא הגיע לקיוסק, ניגש למקרר ולקח בקבוק משקה. "שבעה שקלים", אמר לו המוכר והוסיף, "לילה יפה, הא?". עיניו של המוכר לא משו ממסך הטלוויזיה שניצב מולו, ערוץ כלשהו הקרין 'האח הגדול'. "בטח", הוא השיב לו, מפנה את ראשו גם כן למסך. מישהי בביקיני ניסתה לעשות משהו ללא הצלחה יתרה, אבל המצלמה לא ויתרה על אף קלוז-אפ. "אחלה גוף יש לזאת", אמר לו המוכר. הוא לא ענה לו בחזרה רק חייך והנהן. עיניו בוחנות כל קימור, משהו ניעור בו. עוררות קמאית שבאה לפצות על העלבון. הוא שילם ויצא מהקיוסק, חוזר לרחובות.

רוח קרה הניפה שקית והטיחה אותה בו. הוא הסיט אותה ולגם מהבקבוק. הרוח שבה והכתה בו, הפעם גל אבק שטף אותו, ולאחריו הגיעה תחושת קור מצמרר. שתי בחורות עברו אותו, הוא החליף איתן מבטים והן צחקקו. זה העליב אותו או הדליק אותו. הוא לא ידע מה יותר. דומה היה לו כאילו שד או ברייה על טבעית עטתה על ידיה זוג נשים, ערוותיהן עוטפות את אגרופיה והיא מכה בו שוב ושוב עם ראשן. שיניהן ננעצות בעורו בכוחניות עדינה, מטרידה. כל נשיכה תזכורת לשיחה שהייתה, כל רגע מזכיר לו שהיו צעקות, היו כעסים, והיה עלבון גדול. עם זאת, הוא חייך לעצמו, מרוצה מתשומת הלב שנתנה לו משתי הנשים, מתעלם מהכאב שקינן בו. צחקוקיהן היו אבנים שהושלכו על החומה סביבו, תזכורת שיש סיבה להמשיך ולהקים אותה. הוא המשיך הלאה, והצללית הכלואה עימו בין החומות היכתה בו צעד אחר צעד.

הוא הגיע לביתו מספר פניות לאחר מכן. המדרגות נמשכו נצח, האור בחדר המדרגות כבה פעמיים והטיפוס אל הדירה הרגיז אותו. האור נכבה בשלישית כאשר ניצב מול הדלת וניסה לברור את המפתח הנכון. הוא פספס את חור המנעול. בתסכול וגאווה ניגש להדליק את האור ושוב לנסות ולהכניס את המפתח. הפעם המנעול נתקע והוא הרגיש את הכעס גואה בו. מאבק קל נוסף והדלת נפתחה. החשכה המחבקת של הבית קיבלה אותו, ולשמחתו השותף שלו לא היה. הוא פשט בחשכה את נעליו ובגדיו ונשכב בתחתונים על המיטה, מותש. הוא פנה אל הקיר, התקפל לתוך עצמו ועצם עיניים. בחושך המשיכו האגרופים להכות בו, נשי הרפאים מוטטו את החומה, וסייעו לצללית. הן נעצו בו את שיניהן וגופו נקרע מעליו. הן חפרו בבשרו, לעסו וירקו, נשקו זו לזו, והעבירו חתיכות ממנו בחילופי דם, רוק ועיסת בשר. הוא הרגיש את גופו כואב וסובל, ראשו מתרוצץ מלא מחשבות. מאיפה הגיעו בעלות הברית הללו? מדוע הן עוזרות לה לפגוע בו ככה?

הוא נרדם. שלוש שעות לאחר מכן העיר אותו אס.אמ.אס. "סליחה", נכתב בו. הוא החזיק את ראשו בידו אחת, מעביר את אצבעותיו בשיער. זה לא מה שהוא רצה, ועם זאת, כל מה שהוא רצה. הוא חשב להתעלם, אך האור מהטלפון שטף את החדר. הוא ניסה לכסות אותו, לעצום עיניים ולהעמיד פנים שהוא לא שם. אבל הוא ידע שהוא שם, והוא יכול היה לדמיין אותו מאיר את החדר, מגרש את החושך. אם לא הפילו הטרדות והמחשבות את החומה עד כה, הרי שאור הטלפון ביצע בה בקיעים קלים, דרכם אור המכשיר חדר. בקיעים שהלכו וגדלו, וניתצו את החומה שהניח כה יפה סביבו. הוא התהפך מצד לצד, מעמיד פנים שההודעה לא נשלחה, שהאור לא היה שם. הוא חשב שהוא נרדם, והנה שוב, רעש קטן, רטט קל. משהו נע בו. הוא ידע מה יהיה כתוב בו. הוא ידע מה המילים שיופיעו על המסך המרצד, אבל הוא לא יכול היה להתאפק. ידו נשלחה אל המכשיר, בחנה את המסך. עיניו צומצמו לכדי חריצים, האור היה בוהק מדי. לקח לו שניה להתרגל, שניה לקרוא את המילים. "תענה לי", היה כתוב על המסך. הוא הקליד במהירות, "זה בסדר", והניח את המכשיר. בחושך הנשים הפסיקו לנשוך את בשרו, הפסיקו לקרוע את עורו מעליו. הן נישקו את גופו וחיבקו אותו. רחוק מהן, בפינת החדר ישב לו העלבון וזמם את מתקפתו הבאה.