כתבתי את הסיפור הזה לפרויקט הסיפורים הקצרים של אחד מכנסי המדע בדיוני. רציתי לעשות סיפור מדע בדיוני קצר מזווית מאוד אנושית, של מנהל שמגיע לתקן פרויקט שיפתח את האנושות לכוכבים. לא מפלצות, לא חייזרים, מסע אישי קצר של הצלחה.
המאמין / נמרוד דוויק
נכנסתי לפרויקט "שער לכוכבים" על תקן המנהל החד, המנוסה. זה שהוביל תהליכים וחברות. הביאו אותי בתור מקצוען שצריך להציל את הפרויקט. הניירות שקיבלתי שיקפו תמונה מטרידה. חריגות כספיות לצד חריגות זמנים. מערכת הדוקה שמנסה להרים פרויקט חריג בהיקף ובחזון שלו. זה הטריד אותי, זה הרגיש לי לא אמיתי. מישהו אישר תכנית כזו? מישהו האמין שזה יכול לעמוד על הרגליים ככה? "זה מנוע", אמרתי למנשה, המהנדס שהוביל את הפרויקט. "זה לא סתם מנוע", הוא נעלב, "זה השער שלנו לכוכבים". חייכתי. ברור. שער לכוכבים. מנוע של חללית, משוכלל ככל שיהיה, הוא עדיין מנוע. בינתיים הדבר היחיד שהגיע לכוכבים היה העלות שלו. "ברור מנשה, ברור, אבל זה מנוע". הוא כעס, אבל היה לו מספיק כבוד ואמונה בעצמו כדי לא להיעלב.
בכל פרמטר ניהולי היו בעיות. לא היה בטוח בכלל שהפרויקט יחזיר את עצמו. המרוץ לחלל היה בשיאו, כל מדינה בעולם הכריזה שהיא הבאה לכבוש את הכוכבים. הרוב כיוונו קרוב. אחרי ישוב הירח והקמת הבסיסים הראשונים במאדים, כולם כיוונו לחגורת האסטרואידים. בטכנולוגיה הקיימת זה היה מסע ארוך, ארוך מדי. ישראלים, כמו ישראלים, ביקשו להמציא את הגלגל מחדש ו"שער לכוכבים" היה אמור לא לפתוח את חגורת האסטרואידים, אלא את כל מערכת השמש, ואפילו מעבר לה. הטכנולוגיה, שאפתנית. המדע, בלתי נתפס להדיוט כמוני. האקסלים? על הפנים. פיתוח שאי אפשר היה לראות את הסוף שלו.
מנשה ניסה לשכנע אותי שזה סיפור הצלחה בהתהוות. הוא היה מהנדס מהסוג של פעם. בחור שאוהב יסודיות, שיורד לפרטים. הוא היה עוף מוזר, הייתי אומר יוצא דופן. חי מיקרו ומאקרו. הוא היה יודע לצלול לתוך המכונה פנימה, לשאול שאלות ברמת השבב והרכיב, ובאותה נשימה ידע לשאול שאלות על החומר, הצורה והעיצוב. המנעד הזה עשה אותו לאיש יצירתי במיוחד, אחד שמסוגל לתפוס מערכות מאוד מורכבות. אמרו לי שתענוג לדבר איתו על פרויקטים מקצועיים. לא חשתי כך. "תדמיין אותנו מפעילים את זה, מגיעים למחצבים אינסופיים, אדמות חדשות, מקומות שאנחנו רואים בטלסקופים הכי משוכללים, בכלום זמן. זה יפתח לנו את מערכת השמש. אנחנו ניתן רישיונות ונייצר מנועים לכל העולם. תהיה כאן כלכלה אחרת. מישהו יגיע עם זה למערכת אחרת", הוא אמר בעיניים נוצצות. "רק צריך להאמין".
"מנשה, אני יודע שרק הגעתי, והדבר הרע ביותר שמנהל חדש יכול לעשות זה לטעון שהוא מבין משהו בפרויקט. אני באמת לא מבין כלום בצד הטכני, אבל אני מבין בכספים ובזמנים. יש כאן פיגור מטורף ועלויות משוגעות. חייבים לייעל את המערכת". המשפט הזה חזר על עצמו בחודשים הראשונים שלי בתפקיד בכל שיחה. מנשה תמיד, אבל תמיד, הדף אותי. כשבאתי עם תכנית קיצוצים, הוא אמר שאני הורג את הפרויקט. "אנחנו הולכים לכוכבים משה ואתה מדבר איתי על שקל פה, שקל שם. אתה יודע מה זה יעשה למדינה? ראש הממשלה מאחורינו, כולם מאחורינו". "סבבה, אבל הם לא שמים כסף. הם אומרים כל הכבוד ולוקחים קרדיט. זו חברה פרטית פה, הדירקטריון רוצה לראות כלכליות, רוצה לראות אופק". לא הצלחתי להזיז שקל, ולא הצלחתי לשפר את הזמנים.
עברתי איש איש במערכת, שוחחתי עם כולם וחיפשתי איפה לחסוך. כלום. המערכת כולה עמדה כאיש אחד לצד מנשה. אנחנו נגיע לכוכבים. תדמיין מה נגיד לילדים שלנו, תדמיין את היום שאחרי. הם דיברו איתי עם עיניים בורקות. אודה, זה מרגש לראות אנשים מחויבים לרעיון ככה. אבל זה גם הכניס אותי ללחץ. איך אפשר לייעל מערכת שמשוכנעת כל כך בעצמה? יש כל מיני שיטות לזה, אף אחת מהן לא נעימה. אפשר להפיל פטיש ולפטר את המובילים, אפשר לעשות צעדים מלחיצים שיטלטלו את כולם ויגרמו להבין שאנחנו באירוע. מדהים מה קיצוץ בקפסולות קפה יכול לעשות לצוות. הלכתי לדירקטריון עם תכנית קיצוצים מקיפה. ביקשתי מהם להזיז את מנשה, להזיז ראשי מחלקות, לקבוע מסגרת תקציב אחרת, להקטין את החזון. הראיתי תחזיות, הבהרתי שאם נמשיך בקצב הזה נהיה עם מוצר הפסדי והכול ירד לטמיון. "משה, אנחנו מבינים, אבל תגרום לזה לעבוד. אם אי אפשר לקצץ, תמצא מקורות הכנסה". קל לומר, קשה לעשות.
שדה תעופה. אני ממתין למטוס שייקח אותי ובינתיים עובר על המצגת. אני חוזר שוב ושוב על הדברים. עובד על הטקסט. במונית אני שב ועובר על הדברים. בחדר, במלון, אני עושה חזרות מול המראה, מתאמן על הנאום שלי, על המימיקה. אני המחזיר בתשובה, המטיף, הקורא בשער, בואו אלי הרוצים לכוכבים, ואקח אתכם לשם. האם אני מאמין לעצמי? בחדר מנהלים אני עומד מול גברים ונשים בחליפות. הם בוחנים אותי עת אני מציג את הפרויקט. זו הטכנולוגיה, אלו ההשלכות, זה הלו"ז העדכני ואנחנו נגיע לשם. אנחנו ננצח את כל האתגרים ונפתח את החלל לכולנו. הם מהנהנים, שואלים שאלו. אני את שלי עשיתי. עיר בירה אחר עיר בירה, חדר ישיבות אחר חדר ישיבות. אני מוכר את החלום, את החברה, אותי. "זה פרויקט שלוקח אותנו למקומות חדשים. הוא ישנה את האנושות, את כולנו". אני כבר לא יודע על מי אני מדבר. על המנוע או עלי.
המטוס בדרך הביתה. אני מסתכל על ישראל מלמעלה. הנה קו החוף והאורות של גוש דן. בנחיתה מוחאים כפיים. אני עוצם עיניים ואומר לעצמי שזהו, נגמר המסע. עכשיו צריך לחכות ולראות. "איך היה?" שואל אותי מנשה, "איך היה?" שואלים ראשי המחלקות והצוותים, "איך היה" שואל הדירקטריון. אני מדווח ומספר. אני נלהב לדבר על הפגישות, על החזון. "אני בטוח שזה הצליח", אני אומר ומוכר. "עפו עלינו, הפרויקט מרגש, מלהיב. יוצא דופן בנוף הטכנולוגי. עכשיו צריך לעשות פולואפ ולחכות". הם מוחאים לי כפיים, חלקם מחווים סימני תפילה, שולחים נשיקות לשמיים. מהפה שלי לאלוהים. בשירותים אני מביט במראה. האם הפכתי למאמין?
הלו משה, פולואינג אוואר מיטינג איטס מיי פלז'ר טו נוטיפיי יו. הצלחתי. מכרתי את זה. "מנשה, יש לי חדשות טובות. אנחנו הולכים להגיע לכוכבים".
